מחר
יום הולדת. בלעדיו. כמה כואב. יוצאת היום עם חברות לרקוד קצת, לחגוג לי. הרבה זמן רציתי לרקוד אבל הוא לא אהב. אז עכשיו אני יוצאת. בלעדיו. תגידו" הנה יש לך הזדמנות לעשות דברים שלא עשית כשהיית איתו". נכון. יש לי הזדמנות. ועדיין. למרות שחיכיתי כל כך לערב הזה, ללכת לרקוד, פתאום בא לי להכנס לתוך איזה בור חשוך, לקחת משהו שירדים אותי לחודש חודשיים הקרובים ואז להוציא מחוש אחד ואחריו עוד אחד ולאט לגשש את דרכי החוצה. בא לי להסתגר. בא לי לשנוא את העולם על הכאב שיש בו, על הדברים שצריך לעבור בחיים. על אהבות שנלקחות ממך פתאום ואין דרך לקבל אותן חזרה כי לא רוצים בך. להתגבר על תחושת העלבון. על הרגשת הניצול. על המחשבות המתסכלות של "איזה בן זונה מניאק" שכבר יומיים מתרוצצות בטירוף אצלי במוח וגורמות לי לכאב כזה שלא מאפשר לי אפילו להזיל דמעות. גם הן נגמרו, הכאב כאילו יותר חזק מהן. והן לא ישככו את העצב. את הלבד. כבר רוצים להכיר לי פה והכיר לי שם, אבל הלב רוצה אותו. אותו שלא רוצה בי יותר. ההוא שהתנהג בצורה שכל כך לא אופיינית לו ושבר אותי לחתיכות קטנות. רוצה להרביץ לו. לבכות לו וצרוח "יא מטומטם, יא מפגר, איך וויתרת עלי ככה????" ויודעת שאין לי אותו לבכות, לצרוח, להרביץ. אז מכה את עצמי ע"י נבירה אין סופית בלמה" והזכרונות הארורים האלה שבאים לי כמעט כל הזמן. בלי הכנה. בעבודה, עם אנשים, פתאום זה בא והלב נצבט, הבטן מתהפכת. ובא לי לבכות. אבל אין שמעות רק עצב גדול. מאד.
יום הולדת. בלעדיו. כמה כואב. יוצאת היום עם חברות לרקוד קצת, לחגוג לי. הרבה זמן רציתי לרקוד אבל הוא לא אהב. אז עכשיו אני יוצאת. בלעדיו. תגידו" הנה יש לך הזדמנות לעשות דברים שלא עשית כשהיית איתו". נכון. יש לי הזדמנות. ועדיין. למרות שחיכיתי כל כך לערב הזה, ללכת לרקוד, פתאום בא לי להכנס לתוך איזה בור חשוך, לקחת משהו שירדים אותי לחודש חודשיים הקרובים ואז להוציא מחוש אחד ואחריו עוד אחד ולאט לגשש את דרכי החוצה. בא לי להסתגר. בא לי לשנוא את העולם על הכאב שיש בו, על הדברים שצריך לעבור בחיים. על אהבות שנלקחות ממך פתאום ואין דרך לקבל אותן חזרה כי לא רוצים בך. להתגבר על תחושת העלבון. על הרגשת הניצול. על המחשבות המתסכלות של "איזה בן זונה מניאק" שכבר יומיים מתרוצצות בטירוף אצלי במוח וגורמות לי לכאב כזה שלא מאפשר לי אפילו להזיל דמעות. גם הן נגמרו, הכאב כאילו יותר חזק מהן. והן לא ישככו את העצב. את הלבד. כבר רוצים להכיר לי פה והכיר לי שם, אבל הלב רוצה אותו. אותו שלא רוצה בי יותר. ההוא שהתנהג בצורה שכל כך לא אופיינית לו ושבר אותי לחתיכות קטנות. רוצה להרביץ לו. לבכות לו וצרוח "יא מטומטם, יא מפגר, איך וויתרת עלי ככה????" ויודעת שאין לי אותו לבכות, לצרוח, להרביץ. אז מכה את עצמי ע"י נבירה אין סופית בלמה" והזכרונות הארורים האלה שבאים לי כמעט כל הזמן. בלי הכנה. בעבודה, עם אנשים, פתאום זה בא והלב נצבט, הבטן מתהפכת. ובא לי לבכות. אבל אין שמעות רק עצב גדול. מאד.
