מחר 7 שנים
ואנחנו עושים הפעם אזכרה בסגנון שונה, בבית הכנסת, משהו ידידותי יותר (קצת נמאס מהטקס הנוראי הזה בבית הקברות), ואני צריכה לומר משהו, אבל אין לי מה לומר, הרגשות שלי חנוקים, אין לי זמן לחשוב, אני מפחדת לחשוב, מאז שהוא מת אני חיה כמו מטורפת כל הזמן צריכה לעשות משהו כל הזמן סביב הילדים, סביב העבודה, ללא רגע מנוחה, ומפחדת, שאם אני אעצור אני אצטרך לחשוב, אני אצטרך להתמודד עם הרגשות וכשעסוקים כל הזמן לא חושבים וכשעייפים מאוד אז ישנים בלילה, ובכל זאת הוא כל כך חסר, כל כך חסר.....אין לי מה לומר.
ואנחנו עושים הפעם אזכרה בסגנון שונה, בבית הכנסת, משהו ידידותי יותר (קצת נמאס מהטקס הנוראי הזה בבית הקברות), ואני צריכה לומר משהו, אבל אין לי מה לומר, הרגשות שלי חנוקים, אין לי זמן לחשוב, אני מפחדת לחשוב, מאז שהוא מת אני חיה כמו מטורפת כל הזמן צריכה לעשות משהו כל הזמן סביב הילדים, סביב העבודה, ללא רגע מנוחה, ומפחדת, שאם אני אעצור אני אצטרך לחשוב, אני אצטרך להתמודד עם הרגשות וכשעסוקים כל הזמן לא חושבים וכשעייפים מאוד אז ישנים בלילה, ובכל זאת הוא כל כך חסר, כל כך חסר.....אין לי מה לומר.