מחר יעברו חודשיים...
רציתי לשתף אתכם בהספד שכתבתי לה לקראת השלושים: בובי שלי אהובתי, במכתב שהשארת כתבת לי כך: בסרטים מדברים על אהבה ממבט ראשון, אבל לי זה קרה באמת. ראיתי אותך בחדר הכושר וידעתי שאותך אני רוצה. מאז, הרבה מים עברו בנהר, אבל כנראה שבאמת נועדנו זה לזו. ולא פעם אמרתי לך שאנחנו זיווג משמיים. (סוף ציטוט) ואני לא אוכל להיטיב לנסח במילים את הקשר שהיה לנו ואת התקופה של אהבתנו וזוגיותנו אשר נקטעו באיבם. במהלכם, בחמש השנים האחרונות לחמת בגבורה כלביאה במחלה הארורה. בהם עברת שני ניתוחי ראש, ניתוח עמוד שדרה, מספר סבבי הקרנות, כימותרפיה, תרופות ביולוגיות וגם...לידה אחת שהביאה עימה אור חדש והרבה תקווה למשפחה. לא פעם פנו אלי אנשים שהיו המומים ונפעמים מעצם התמודדותך היומיומית - תמיד רגועה ,נינוחה אופטימית וחייכנית, ומעל הכל טובת הזולת תמיד גברה על טובתך האישית. אבל בחודשים האחרונים משהו נסדק בחומת ההגנה וגופך החל לדעוך עד לאותו יום ארור, שבוע לאחר שחגגנו את יום הנישואין השביעי שלנו. בשיר שנקרא שיר תקווה, אותו אהבנו לשמוע וממנו קיבלנו השראה בימים הקשים, כתוב: היום הזה אתה ראשון בעצמך אתה בחרת ביום הזה הניצחון בעצם זה שלא נשברת (סוף ציטוט) המאבקים היו קשים, והניצחונות שלך היו יומיומיים. עד שנשברת! וליבי נשבר איתך. וכעת אני מסתכל על האבן החמה והעובדה שאת לא איתנו פה רק מתחדדת ומתעצמת. את תמיד היית ותמיד תישארי בליבי, ודמותך והוייתך ימשיכו ללוות את כולנו כי כבר נספגו בתמרי הקטנה שלנו, שתלך ותגדל בצל ועל-בסיס האהבה שזרעת וטיפחנו יחדיו. את האוצר שלנו אני מבטיח להמשיך ולטפח בצילך וזכרון היותך, כי כמו שכתבת לי, יש סיבה שהיא הגיעה לאחר שנים של ניסיונות ודווקא באמצע מחלה. בין אם זה שמישהוא רצה שאני לא אשאר לבד או שאותו מישהוא רצה להמשיך את קיומך ולהנציח את זכרך. בין כך ובין כך זכינו במתנה נפלאה, שכבר אומרת לי בערבים, לפני שהיא הולכת לישון, שהיא מתגעגעת לאמא. ועם דמעות בעיניים וחיבוק ענק אנחנו מתרפקים ביחד על הזכרונות ומספרים לך (או יותר נכון לתמונתך שליד מיטתה) על חוויות היום או סתם שאנחנו אוהבים ומתגעגעים. ואני – למרות שאני מוקף במשפחה וחברים, הליכתך בטרם עת הותירה בי חור ענק בלב. נשארתי עם השאלות, התהיות ודמעות שפורצות סתם פתאום באמצע נהיגה או הליכה לסופר סתם בגלל זכרון או געגוע. אז בובי שלי – תשמרי על עצמך שם למעלה, ולא יזיק אם תשימי עלינו עין כאן למטה ותשמרי שלא נעשה ושלא יעשו לנו שטויות. אנחנו עוד נפגש, ומי יתן ובימים רחוקים... אוהבים אותך לתמיד, פה שם ובכל מקום
רציתי לשתף אתכם בהספד שכתבתי לה לקראת השלושים: בובי שלי אהובתי, במכתב שהשארת כתבת לי כך: בסרטים מדברים על אהבה ממבט ראשון, אבל לי זה קרה באמת. ראיתי אותך בחדר הכושר וידעתי שאותך אני רוצה. מאז, הרבה מים עברו בנהר, אבל כנראה שבאמת נועדנו זה לזו. ולא פעם אמרתי לך שאנחנו זיווג משמיים. (סוף ציטוט) ואני לא אוכל להיטיב לנסח במילים את הקשר שהיה לנו ואת התקופה של אהבתנו וזוגיותנו אשר נקטעו באיבם. במהלכם, בחמש השנים האחרונות לחמת בגבורה כלביאה במחלה הארורה. בהם עברת שני ניתוחי ראש, ניתוח עמוד שדרה, מספר סבבי הקרנות, כימותרפיה, תרופות ביולוגיות וגם...לידה אחת שהביאה עימה אור חדש והרבה תקווה למשפחה. לא פעם פנו אלי אנשים שהיו המומים ונפעמים מעצם התמודדותך היומיומית - תמיד רגועה ,נינוחה אופטימית וחייכנית, ומעל הכל טובת הזולת תמיד גברה על טובתך האישית. אבל בחודשים האחרונים משהו נסדק בחומת ההגנה וגופך החל לדעוך עד לאותו יום ארור, שבוע לאחר שחגגנו את יום הנישואין השביעי שלנו. בשיר שנקרא שיר תקווה, אותו אהבנו לשמוע וממנו קיבלנו השראה בימים הקשים, כתוב: היום הזה אתה ראשון בעצמך אתה בחרת ביום הזה הניצחון בעצם זה שלא נשברת (סוף ציטוט) המאבקים היו קשים, והניצחונות שלך היו יומיומיים. עד שנשברת! וליבי נשבר איתך. וכעת אני מסתכל על האבן החמה והעובדה שאת לא איתנו פה רק מתחדדת ומתעצמת. את תמיד היית ותמיד תישארי בליבי, ודמותך והוייתך ימשיכו ללוות את כולנו כי כבר נספגו בתמרי הקטנה שלנו, שתלך ותגדל בצל ועל-בסיס האהבה שזרעת וטיפחנו יחדיו. את האוצר שלנו אני מבטיח להמשיך ולטפח בצילך וזכרון היותך, כי כמו שכתבת לי, יש סיבה שהיא הגיעה לאחר שנים של ניסיונות ודווקא באמצע מחלה. בין אם זה שמישהוא רצה שאני לא אשאר לבד או שאותו מישהוא רצה להמשיך את קיומך ולהנציח את זכרך. בין כך ובין כך זכינו במתנה נפלאה, שכבר אומרת לי בערבים, לפני שהיא הולכת לישון, שהיא מתגעגעת לאמא. ועם דמעות בעיניים וחיבוק ענק אנחנו מתרפקים ביחד על הזכרונות ומספרים לך (או יותר נכון לתמונתך שליד מיטתה) על חוויות היום או סתם שאנחנו אוהבים ומתגעגעים. ואני – למרות שאני מוקף במשפחה וחברים, הליכתך בטרם עת הותירה בי חור ענק בלב. נשארתי עם השאלות, התהיות ודמעות שפורצות סתם פתאום באמצע נהיגה או הליכה לסופר סתם בגלל זכרון או געגוע. אז בובי שלי – תשמרי על עצמך שם למעלה, ולא יזיק אם תשימי עלינו עין כאן למטה ותשמרי שלא נעשה ושלא יעשו לנו שטויות. אנחנו עוד נפגש, ומי יתן ובימים רחוקים... אוהבים אותך לתמיד, פה שם ובכל מקום
