מחר חל יום הבריאות העולמי

[Sigal H]

מחר חל יום הבריאות העולמי

ממש מועדים לשמחה

לפי מה שהבנתי, השנה הוא בסימן Food safety - the global view

כיוון שאין לי שום דבר מלומד לומר (אם לכם יש - כתבו חופשי), הנה שלושה דברים אחרים:

נניח שהיה יום בסימן כאב כרוני, אילו מסרים צריך להעביר?

איך לדעתכם אפשר (או צריך) להעביר?

בלי קשר - במה לדעתכם צריך להתמקד ביום הבריאות העולמי הבא?



מועדים לשמחה וחופן חיוכים

 

[bimbo15]

רגע, יום הבריאות מחייב אותנו להיות בריאים? ואם אנחנו

לא יכולים למרות רצוננו הטוב?

אבי געזונט

 

[Sigal H]

לחיי רצוננו הטוב!

כי בכל דור ודור תפרח תקוות אביב חדש, חיים חדשים, תקוות הבריאות והתחיה.

 

[ויויאן טאץווד]

שאלות מעניינות שאלת

ואני חושבת שיש מקום ליום כזה (סעיף 1). כי חלק מהעניין עם כאב כרוני זה שלאנשים נמאס לשמוע שכל הזמן כואב לך ואז אתה מפסיק להגיד, ואפילו מסגל התנהגויות ש"מזייפות" לחלוטין את מה שאתה מרגיש.
אז יום של מודעות ושל "יציאה מהארון" עם זה נשמעת לי כמו רעיון טוב. לפחות שהכלל ידע שזה שאנחנו לא אומרים להם כל הזמן שכואב לנו זה רק כי אנחנו מתחשבים בהם ורוצים שיהיו לנו חברים בכלל. אבל כמו חלילה בימי זיכרון, שזה יהיה היום שבו יעצרו ויבינו מה עובר עלינו כל השנה.
ואולי גם יזכיר לאנשים בריאים לברך ולהגיד תודה על כל כאב שנגיד חולף אחרי איזה פרק זמן. כי בשבילינו זה חלום באספמיה.

---
ומחשבה אסוציאטיבית, היום הייתי באיזה מקום ונכנסה מישהי ושאלה את בעלת החנות: איך הרגל שלך? וההיא ענתה לה בפירוט - שאני למשל לא יכולה להרשות לעצמי לספר לאנשים - שכואב ומציק וזה.
ושמתי לב לרגע הזה, איך כשלבנאדם יש כאב אחד נגיד, ושזה משהו שיש לו התחלה וגם אפשרות להבראה, אז אנשים שואלים ומתעניינים ואפילו מקשיבים לתשובה. אבל כשהתשובה שלך שהכאב כל הזמן שם, והוא נורא לעתים ושאין בכוונתו לעבור אי פעם, אז אנשים לא רוצים לשמוע (ואני מניחה שבצדק), אבל זה גוזר עלינו בדידות עם הכאב הכרוני שלנו.

תודה על ההעלאה של השאלות המאתגרות והמעוררות מחשבה

 

[Sigal H]

אנשים

משתעממים מהר ועם מחלות כרוניות כידוע אין לנו בהכרח סיפורי גבורה או אבסורד חדשים, רק יומיום מזופת, ולמי הרי אין יומיום מזופת בימינו?... התחושה היא לפעמים שאם זה לא חח"ם - חדש, חשוב או מעניין - זה מיותר לחברה, לא משנה כמה זה קריטי לנו.
&nbsp
ההבדל שבין קרסול נקוע לכאבי עצמות הוא רב בעוצמתו (האחרון בהחלט חזק יותר), ובכל זאת הסביבה מקבלת יותר אם רואים חבישה. אז יש הרבה יותר סיכוי לגרום לאנשים ללכת לאט כדי שאוכל לעמוד בקצב, לא לדרוש פעולות בעייתיות ובעיקר - לקבל בהבנה כשאני אומרת שאני לא עושה דברים כי כואב. לאנשים קשה להבין שהכאב בפני עצמו הוא מגבלה, וכמה הייתי נותנת כדי להיות מסוגלת לעשות מה שהם מבקשים, מעצבן ככל שיהיה.
&nbsp
ועכשיו שאני חושבת על זה, מודעות לדבר הזה בדיוק - הכאב כמגבלה אמיתית בין אם רואים אותו ובין אם לאו - חסרה במיוחד ועם פוטנציאל אפקטיביות גבוה. אולי זה צריך להיות הנושא ליום המודעות הבא
&nbsp
מקווה שזה היה הגיוני. השעה וזה...

 

[ויויאן טאץווד]

הגיוני מאד

לשמחתנו בשנים האחרונות דווקא המודעות לכאב כרוני מצד הרופאים והממסד הרפואי היא טובה (גם כן יש עוד מה לשפר). אבל המודעות בקרב הציבור הרחב היא כמו שכתבת. אין לזה רייטינג, וסיפורי הגבורה שלנו, שהם יומיומיים, לא מעניינים אף אחד.

תודה על הראשי תיבות החדשים לי.
זה ייתן לי אולי חומר לשאלה הקשה כ"כ: מה שלומך? או איך את מרגישה? כי הרי הם לא רוצים לשמוע את התשובה האמיתית. אז אולי אני אענה ב: לא משהו חח"מ.

ומה שאת כותבת על יומיום מזופת. נכון, וזו גם התגובה של רב האנשים, שגם להם קשה וגם להם אין כוח וכדומה.. אבל לך תסביר להם שנוסף ליום יום המזופת הרגיל שהם מכירים, אנחנו עוד צריכים לעשות את זה עם יכולות מאד מאד מוגבלות, וכאב וסבל וכל מיני פיצ'רים.

אני חושבת שצריך להיות יום שכותרתו: אף אחד לא יכול באמת להבין סבל או כאב של מישהו אחר.

ופסח שני שמח

 

[Sigal H]

יום זלי"ז!

ברוח זו, תשובה מעניינת להכניס למאגר המשפטים בשלוף:
אני מאמינ/ה לך.

לא חייבים להבין כדי להיות שם בשביל מישהו.

 

[ויויאן טאץווד]

משפט מצוין. אנסה לא רק לאמץ אלא להפיץ סביבי

אז את בעצם אומרת שליום הזה (שבין יום הבריאות ליום החולי) צריך לקרוא יום זל"יז.

או שהיה לך יום כזה?

 

[Sigal H]

בהמשך לדברייך

שכתבת בהודעה הקודמת: "אני חושבת שצריך להיות יום שכותרתו: אף אחד לא יכול באמת להבין סבל או כאב של מישהו אחר."
קיצרתי וקראתי לו יום זלי"ז, משמע יום למשהו שזר לא יבין זאת.
במחשבה שנייה הכותרת שלי אינה כותרת טובה, היא בדיוק סותרת את המטרה להעלות את ההבנה בקרב הציבור.

אם הבנתי אותך נכונה.

והיה לי יום זלי"ז, לגמרי.
אני מעדיפה לחשוב שהעובדה שיש לי מגבלות שזר לא יבין מביאה עימה גם שמחות והגשמות שזר לא יבין - מי כמונו יידע להיות מאושר מהעובדה ש - למשל - הבוקר הצלחתי לקום מהמיטה בפחות משעתיים

 

[ויויאן טאץווד]

ואו. השמחות הזלי"זות, פה עלית על משהו גדול

כן, כי לפעמים זה גם מתסכל שאי אפשר לחלוק את השמחה על משהו קטן ומובן מאליו לבריאים ובשבילנו הוא כזה ממלא שמחה ורגע מכונן.
צריך לחשוב מה עושים עם זה, שרשורי שמחות זלי"זות למשל..


ואם להשתמש בלוגיקה שלך עצמך. אז זלי"זות לא פוטרת את הניסיון לקבל הכרה והבנה. כמו שאת כתבת, להגיד: אני מאמין לך, זה ממש מספיק. במילותייך, לא צריך להבין כדי להיות שם.

אני חושבת שיום כזה שבו נותנים את הדעת על זה שאנחנו לא באמת יכולים להבין סבל של מישהו אחר יכול להיות סוג של יום שיעור בענווה. גם אני נוטה, עדיין (למרות שאני סובלת מזה בעצמי) ליטות להציע לאנשים פתרונות פרקטיים וגם להיות שיפוטית (בעוונותי), ואנחנו צריכים להבין שאנחנו לא מבינים, למען נוכל להיות שם אחד בשביל השני בלי לעשות השוואה בכאבים.

 

[Sigal H]

כל מילה.

(ואת מוזמנת לפתוח שרשורי שמחות זלי"זיות בכיף

)

 

[ויויאן טאץווד]

בשמחה. אנסה לזכור את זה

בואי נתחיל משמחה על זה שמאתמול יש גם קצת אוויר באבק

לא רוצה לחשוב איך את עברת את הימים האלה. אבל רביעי-חמישי היו קטסטרופלים עם החול המטורף, שכל שנה מגיע לפה משום מה.
ביום שישי קמתי עם רוח חדשה (יכול להגדיר אותו בדיעבד ב"יום טוב"), הצלחתי לנשום וכפי נראה זה שיומיים כמעט לא יצאתי מהמיטה עשו את שלהם והייתי עם בטריה קצת מלאה. שיחה עם אחי האחד לפני הכי קטן שימחה.

ואז יצאתי לסידורים. עשיתי דברים ממש פעוטים, שנגררים הרבה זמן ולא שום דבר מהדברים הבאמת חשובים. אבל השמחה על זה שמשהו קטן התקדם היתה אדירה. בכלל התחושה שהצלחתי לעשות משהו היתה כמעט משכרת.

היום כמובן משלמת את המחיר על הפעילות של אתמול. אבל בסדר, צפיתי את זה ואני חושבת שגם הייתי יחסית עם האצבע על הדופק אתמול וניסיתי לעצור בזמן לא לעשות יותר מדי.

בתקווה לעוד ימים שבהם אפשר לעשת דברים, גם אם ממש קטנים, כמו לקנות כוננית לאמבטיה

ובעיקר שיהיה אויר. הכי הרבה אוויר, ולכיוונך אם אפשר

 

[Sigal H]