מחרתיים-

הטייסת

New member
מחרתיים-

אבא לא כאן כבר ארבע שנים. זה הרבה זמנ. לפעמים, אני מרגישה כאילו הוא לא היה כאן אפ פעם,ולפעמים אני מרגישה כאילו הוא אוטוטו פותח את הדלת. עם השריקה המוכרת שלו. והחיוך הזה בעיניים. איך התגעגעתי לרגע הזה שהוא היה מחייך ואז בצידי העיניים היה מופיע קמט קל. המוות שלו עשה אותי יותר רגישה לכל מיני דברים,הייתי נעלבת משטויות. מילה אחת לא במקום וכבר דמעות בעיניים. איפה זה לא קרה לי? בעבודה בסופר באוטו באמצע הצומת - בוכה כמו ילדה קטנה מזיכרון עלוב של איזו מילה שנאמרה לי והעליבה. והיום מה? עור של פיל,לא ברור לי מה עדיף? ככה או ככה? וזהו אבא, בטח כשאתה מסתכל מלמעלה אתה מתגאה בנו ובי- אני יודעת. ורק רציתי שתדע אבא כי מאוד רציתי להגיד ומאז שהלכת אין לי למי- אני אוהבת אותך אבא.
 
למעלה