נכון, זה לא קל
ופה הדעות מתחילות להתחלק בין שיטות הטיפול השונות ואופני ההתמודדות עם קושיה כשלך, כפי שהמטפלים השונים בפורום יעידו. שיטות מסוימות ידגישו את דפוסי החשיבה שלך, בעלי הגוונים האובססיביים, ויתמקדו בהמרה שלהם בדפוסים אחרים ומועילים יותר. גישות אחרות ימליצו לצלול לחקירת עומק של עברך, של הקשרים והיחסים השונים שניהלת בעבר, וכיצד הם יצרו אצלך פחד מאובדן ביחסים העכשוויים שלך. למותר לציין, לכל דיסציפלינה יתרונות וחסרונות משלה.
כך או כך, לא משנה כיצד נתמודד, במוקדם או במאוחר על כולנו ללמוד שיחסים טומנים בחובם סכנה מאובדנם, ושדווקא סיכון זה מוציא אותנו משאננות ויכול לסייע לנו להעריך את מה שיש לנו. כל מצב הוויה שמתעלם מהאפשרות של סוף או פרידה אינו מציאותי או בריא. כפי שפרופ׳ יעקב רז כותב בספרו ״כך שמעתי״:
״להיות זה להיפרד
להיות זה להיפרד. להקשיב זה להיפרד. לשבת בהתבוננות קשובה זה להיפרד.
הנה אני שואף. הנה אני נושף. בנשיפה נפרדתי מן האוויר. בנחת. בלא להחזיק בו.
בשאיפה קיבלתי את האוויר. בלא להתנגד לו.
יכולתי לשאוף כי שחררתי את האוויר מריאותי.
זה קרה מעצמו. בלא התערבותי. בחוכמה שלא יודעת. בחירות גמורה.
איפה הנשימה הקודמת?
נשיפה היא פרידה. מן השאיפה. מן הנשימה הקודמת.
הנה אור השמש מנצנץ בשבר זכוכית. אני צועד עוד קצת, והנצנוץ איננו. איפה הוא?
לאן הלכה התחושה הקודמת?
הנה מחשבה. איפה המחשבה הקודמת?
ואיפה הנשימה הבאה?
כל נשימה מפנה את עצמה לנשימה הבאה. בנדיבות.
בנדיבות? אפילו נדיבות אין כאן.
אני מקליד מלים בתשומת לב. כל מילה היא פרידה מקודמתה. כל מילה מאפשרת לבאה אחריה להיות.
בלא טרוניות. היא איננה חשה עצמה נותנת. היא פשוט לא שם.
זה טבע הדברים.
אני מתבונן היטב בציור. אני קורא בספר בעיון. אני מהלך ברחוב בסקרנות.
נפרדתי מן הציור ואני בספר, וממנו נפרדתי ואני מהלך ברחוב. אני נפרד מרחוב זה כדי להיות ברחוב הבא.
ממרחב למרחב, מהיות להיות, אני נפרד. אני חי. אני שוהה. אני מאפשר.
אני אפילו לא מאפשר.
זה קורה בפרידה, בשל הפרידה, מתוך הפרידה.
כשאני נותן, אני משחרר. אין כאן אפילו נדיבות.
זה איננו שלי מה שנפרד ממני.
ככל שאני שוהה במקום שאני נמצא בו, ככל שאני הווה אותו, אני מאפשר לו להיות בלא להחזיק בו.
ככל שאני קשוב לתנועת הפלא שלו, אני נפרד מן המחווה הקודמת, אל התנועה הבאה.
פרידה שהיא חיים.
להיות זה להיפרד.
אין דרך אחרת.
