מחפש להתקדם

עמי166

New member
מחפש להתקדם

15 חודש מאז שנעלמת לי לנצח, זה התחיל בשיעול שלא עבר, חשש לדלקת ריאות, סרטן ריאות - מפתיע למי שמעולם לא עישנה, חמישה חודשים של סבל וזהו, נעלמת לי ואת בת 45. היינו יחד מגיל 16, ביחד בפנימיה , ביחד בצבא, אהבה כמו בסרטים, נגמר.
החיוך והצחוק שלי לא חזרו , מנסה להסתיר את הכאב, הכל בסדר תמיד למי שמתעניין, סוחבים , חיים, סבבה. על מי אני עובד?
רק עכשיו העזנו אני והילדים להוציא חלק מהבגדים שלה מהבית, חלק עדיין נשאר( אוליי היא תחזור). ילדה בת15 שמסתכלת עליי כאילו אני רשע מרושע בכך שאני מוציא דברים מהבית בגלל שקשה לי להתקל בדברים שלה כל יום. לפעמים אני מריח את הבגדים שלה ומנסה להחיות את כל אותם רגעים ,דקות,ימים ושנים שהיינו ביחד. יוצא לבלות, מכיר, רוקד ונהנה. האם פעם הכיף יהיה אמיתי?
פוחד להכנס למערכת יחסים וכשאני נמצא עם מישהי אני כל הזמן משווה.
זהו להפעם. אשמח לתגובות.
 

gorgiare

New member
אנחנו באותו מצב

וגם הוא מת מסרטן ריאות. אבל הוא כן עישן.
ומה אם אתה משווה?
איך אפשר שלא?
ובכל מקרה למרות הכאב והצורך שלך לצבוע את היחסים שלכם בצבעי הקשת בענן עדיין היא היתה לפעמים באפור.
תסתכל עמי לאמת בפרצוף. זה לא אומר שאהבת אותה פחות....
זה אומר שאהבת אותה איך שהיא.
זה אומר שאהבת....
מצטערת אם אני פוגעת אין לי כוונה כזו פשוט לפעמים האמת היא מה שצריך בשביל לעבור הלאה
 

אביבסיו

New member
אוייש

הכאב הוא עצום! אני איבדתי את בעלי רק אחרי 4 שנים ביחד והרגשת הפספוס היא נוראית! בטוחה שאחרי כל כך הרבה שנים יחד שנה וקצת זה לא הזמן שנותן לשחרר ולהמשיך הלאה.. כי לא רוצים להמשיך הלאה! לא בחרנו.. ונאלצים להתמודד כי יש ילדים שהם כל כך אהבו... הם הצוואה האמיתית! מאחלת לך חוזק נפשי ולזכות לחייך ולצחוק באמת למרות שלי זה נראה כרגע כבלתי אפשרי ואף מלווה ברגשות אשם..
 

yamkachol

New member
היי עמי, משתתף בצערך.

יודעים, מכירים ומבינים את שאתה עובר.
הקושי עצום ורב.
זו האמת. זו המציאות. הפרידה איומה, וכואבת וקורעת.
כל דבר בזמנו.
עכשיו הזמן של הכאב הנורא, אשר לא מרפה ולא נותן מנוח.
יגיעו גם ימים אחרים, קלים יותר. אך יש עוד זמן לכך.
זה תהליך ממושך והדרגתי.

מציע לך לא להשוות.
אין מה להשוות.
איני מוצא טעם בלהשוות.
מה שהיה - לא יחזור.
מה שיהיה - יהיה אחר.
המטרה שלי - שזה יהיה טוב אחר.
מוצלח אחר.

אין מה להשוות.
כל אדם הוא עולם ומלואו, בפני עצמו.
היום איני האדם של אתמול.

כל אחד מאתנו, מתמודד בדרכו המתאימה לו, בקצב האישי שלו.

יופי שאתה יוצא לבלות, ונהנה.
זה הכי טוב שיכול להיות היום.
אתה תגיע למקומות יותר טובים, מהנים באמת, לעומק.
אך כעת אתה עדיין מתאבל, כך שאתה "גם וגם ".
גם מתאבל וגם נהנה, עד כמה שניתן.
אני מאמין שזו הדרך הנכונה.
לכאוב את העבר שנגמר.
ולנסות להנות ממה שאפשר.
שולח חיבוק וירטואלי.
חגי
 

עמי166

New member
מכירים את ההרגשה

לפי התגובות אני מבין שכולם פה מתמודדים עם החסר, עם האבל ועם הכאב שנותר. נח לי לשתף היות ואני לא מכיר אתכם ולי באופן אישי קשה להפתח לאחרים. אני בחינוך שלי יהודי חילוני ותמיד הקפדתי ללכת לבית כנסת בחגים ולפעמים גם בשבתות. לאחר שאישתי חלתה הייתי מגיע כל יום לבית כנסת, מתפלל, מניח תפילין ותורם כספים .הכל בתקווה שזה יעזור לה. לאחר שנפתרה המשכתי ללכת לבית הכנסת במשך שנה , כל יום, לכל התפילות וזה רק כדי להגיד עליה קדיש. מאז שנגמרה שנת האבל לא הגעתי לבית הכנסת וזאת היות ויש בי כעס עצום ואני לא מפסיק לשאול "למה"?
הרי אנו לא אנשים רעים, סה"כ חביבים ואהובים על סביבתנו ומשפחתנו. משפחה למופת, זוגיות נהדרת. אז למה זה קרה לנו?
אני פשוט כועס, בטוח שאתם מבינים אותי.
נו. זה סתם מעצבן.
 
היי עמי.

היא גם הלכה לי מבלי שוב מהחרא הזה. סרטן.
אני למדתי שאת המחלה הארורה הזו לא מעניין לא גיל, לא זמן, לא אורח חיים וכמובן שלא השברים שהיא מיטיבה כל כך לעשות.
וגם אני כמוך, כמה שלא יגידו לי שאין בזה טעם,לא מפסיק להתריס את השאלות האלו כלפי המציאות. או כלפי מי שלא ינהל אותה...
ואנחנו סוחבים את המציאות הלא שפויה הזו. יום אחרי יום אחרי יום..
ואני אומר שהכל "מצויין" למי שלא מסוגל לפחות מזה.
אני איתך.
נ"ב: גם אני מריח בגדים שלה, הרטיט לי את הלב לקרא שעוד מישהו עושה את זה.
 
הגעת למקום הנכון

בפורום הזה יש אנשים ונשים במב שלך
ומבטיחה לך שפה תקבל הבנה וכתף חמה להניח את הראש העייף
בפורום הזה כולם בשלבים של האבל מנסים לבנות עתיד להם ולילדים שנותרו לפרי האהבה
ממליצה לך לקרוא את מה שכתבו האחרים ותראה כמה אתה במקום הנכון עבורך
כי רוב האנשים מתמודדים כמוך עם הצורך לבנות שגרה ואם הגעגוע לאהובים הלכו ולא ישובו
 
למעלה