הנה סיקור שרשמתי על קומון + אוסף
משהו שעשיתי במסגרת פרוייקטי האסנס של היפ הופ 101 בערך לפני חצי שנה... סיקור על הקריירה של קומון ובסיום יש שירים מומלצים של קומון והסבר על כל שיר...תהנו...
The Common SensEssence (תגידו תודה שלא הלכתי על השם The Common E-Sense
) כבר מזמן אמרו עליו שהוא ראפר של ראפרים... קנייה ווסט,פארל וויליימס,בלאק טות',מוס דף - כולם דירגו אותו ברשימת ה10 הגדולים שלהם. ונראה לי הדבר שהכי מייצג את התחושה לגביו - בשיר Moment of Clarity ג'י זי אמר "Truthfully I wanna rhyme like Common Sense" וכשזה בא באלבום הפרישה של אחד האם סיז הגדולים בהיסטוריה,בשיר שאמור להיות סגירת קריירה,זה אומר הרבה. הבחור הזה הוא פשוט תמצית ההיפ הופ החיובי.אינטיליגנט,מגוון מוזיקלית,כל מה שהוא נוגע זה זהב (כן,גם אריקה באדו
) קומון,"ההגיון הפשוט" הוא תרבות ההיפ הופ.ראפר,התחיל בכלל בתור בי-בוי ודי ג'י (עדיין מתקלט מדי פעם וברוב ההופעות שלו הוא דופק קטע ברייקדאנס). ב-92 הוציא קומון את אלבום הבכורה שלו,שהיה מעיין סוד כמוס בתעשיה.מי שהבין,בתקופה שהראפ החיובי דעך וגל הגאנגסטה התחיל לעלות,השמועות על נער המים של ה"שיקגו בולס",עם פלאו מוזר שכולל חריקות בקול (סוג של גימיק שהיה לו בהתחלה,חמוד,אבל לא מחזיק מעמד) ראש טוב לכתיבת שירים משעשעים והרבה Fאנקיות. אחרי שנתיים הוציא קומון את האלבום Resurrection שכולל את אחד משירי ההיפ הופ הגדולים בהיסטוריה - I Used To Love H.E.R (שהשתמשו מאז באנולוגיה שלו מליון פעמים,כולל סרט אהבה קיצ'י למדי וחצי מצליח שהתבסס על השוואת האהבה להיפ הופ לאהבת זוג). באלבום גם נחשף פן נוסף של קומון,צד הרבה יותר רציני ומודע לעצמו מאשר באלבום הראשון.נראה כאילו קומון מצא לעצמו את הנישה שלו. את האלבום השלישי שלו - One Day It Will All Make Sense,הוציא קומון כבר רק עם השם קומון (בלי ה"סנס") עקב בעיות משפטיות.האלבום,שהמשיך את הקו הפאנקי והראפ הרעב שלו.הרחיב שוב את אהבתו של קומון לתקל נושאים קשים,וכל זאת עם מוזיקה מעולה עטופה בג'אז ופאנק. עם האלבום הבא Like Water For Chocolate כבר לא היה שום סוד.האלבום שכלל להיטים כמו "The Light" ו"The 6th Sense" היה הצלחה גדולה והוכרז בתור קלאסיקה מיידית ואלבום חובה.האלבום,שהופק מוזיקלית ברובו ע"י ג'יי די ז"ל וקווסטלאב,הרים את הרף גבוהה בטירוף,מה עושים אחרי אלבום שיא? אז קומון ידע טוב מאוד מה לעשות. ב2002 יצא האלבום Electric Circus.כשרק יצא האלבום,אף אחד לא ידע איך לאכול אותו.כיום רבים מחשיבים אותו כאלבומו הטוב ביותר.קומון יצר אלבום ראפ ששילב המון רוק פסיכודלי אבל גם סיגנונות אחרים (כמו אופרה,אלקטרוניקה ועוד) נושאים הזויים (אני היחיד ששם לב שבStar 69 הוא מדבר על אוננות בטלפון,ובסיום השיר...המממ...גומר?
) הרבה אומרים שהאלבום הזה הוא בעיקר בהשפעתה של אריקה באדו,חברתו דאז,אבל אני עדיין חושב שהיד המכווינה היא של קווסטלאב (שלהזכירכם,ממש באותה התקופה הוציא עם הרוטס את פרנולג'י שגם ניפץ גבולות) וג'י דיי ז"ל.בנוסף הנפטונס זרקו מס' הפקות מעולות,שגם תרמו בצד המסחרי במקצת (לדוגמא Come Close המקסים שהצליח מאוד) לאחר אלבום מפתיע ומוצלח שכזה (שהופיע בהמון סיכומי שנה ב2003,מהסיבה שהוא יצא בסוף 2002,ולאנשים לקח זמן לעקל אותו) היה קשה לטפס. אולי בעקבות הפרידה מאריקה באדו,ואולי סתם קומון קלט שהוא לאט לאט יעלם במחוזות הראפר שנשמע כאילו התגלגל על כמה טריפים הזויים (אנדרה 3000 למתחילים,קול קית למטיבי לכת

) החליט קומון להוציא אלבום שלדבריו "יחזיר את הכל לבסיסי".כשהוא גורר איתו את הראפר+מפיק הכי חם כיום בעולם (לא יעזור לך חולוני
) ויליד שיקאגו בעצמו,קנייה ווסט,הוציא קומון את BE. האלבום התקבל באכזבה מסויימת,מפני שהתחושה היתה שקומון חוזר לתקופה שלפני "לייק וואטר פור צ'וקלד",ולמרות שגם אז הוא היה מעולה,לאחר שאתה קופץ קדימה,כואב לחזור קצת.איך אומר המשפט "One's You Go Psycadelic-Hip-Hop...You Don't Go Back"
בסופו של דבר,מדובר בראפר עם טעם מוזיקלי מעולה,ג'אזי ופאנקי,ובהמשך פסיכדלי במידה,עם פלאו מעולה,וכתיבה מבריקה,שלא פוחד להתמודד עם נושאים קשים (הפלות,סרטן,יציאה מהארון וכו').מאוד מומלץ להכיר. עד כאן הסיקור, בהודעה הבאה האוסף