מנסה להתמודד1
New member
מחפש הכוונה/עיצה
היי, אני די מיואש.... אני רווק בן 33 ונראה לי שאני בסוג של דיכאון.... לא יודע כבר למי אני אמור/צריך לפנות כדי לקבל עזרה, אבל אני יודע בוודאות שאני צריך עזרה... אני מרגיש שאין לי כוחות לעשות כלום חוץ מלהציג ולשדר לעולם שהכל תקין.... אני בעיני אחרים: אני עובד במחשבים, מרויח משכורת סבירה פלוס, סיימתי לא מזמן תואר ראשון, חיצונית נראה לא רע, אינטליגנט, לב זהב, עוזר לאחרים, אדם חייכן ושמח. אני בעיני עצמי: אדם דיכאוני, בודד,מסוגר, עם ביקורת עצמית גבוהה, די טיפש ותמים. הולך לאיבוד בדבר הזה שנקרא חיים, מרגיש לא שייך, רואה את כל החיים עוברים ליידי ואני לא חלק מהם, לא מרגיש אושר גם מדברים שמחים שקורים מסביב, די מסוגר בעצמו וסוג של מנותק רגשית, לא מוצא את הכוחות לעשות אפילו דברים פשוטים (לקח לי בערך חודש ממש להכריח את עצמי ולשבת לכתוב את הדברים שאני כותב כרגע, למרות שאני חושב לעשות את זה כבר למעלה משנה), מרגיש שיש לי פגיעה בזיכרון ובקשב וריכוז, מתקשה בקבלת החלטות, כל יום נראה בערך אותו דבר ואני לא מוצא את הכוחות לשנות זאת. מוצא את עצמי פשוט בוהה בחיים ונתון במחשבות שלא מובילות לשום מקום (גם ככה רוב הזמן לא זוכר את המסקנות מהן), למסקנות שאני כן זוכר... פשוט לא מוצא את הכוחות או האומץ לקום ולעשות. על יחסים עם המין השני... אין ממש על מה לדבר, הם פשוט לא קיימים, מוצא את עצמי מתבייש לדבר עם מרבית הנשים כאילו הן יטרפו אותי. כל כמה זמן אני מוצא את עצמי מתפרץ בבכי וגם זה רק כשאני מאפשר לו לפרוץ (כמובן שאף אחד לא יודע) המצב נמשך כבר יותר מדי שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי לפני שנתיים ועברתי 2 פסיכולוגיות. הראשונה דרך השירותים הציבוריים שכבר בפגישה הראשונה אמרה לי "אתה לא בדיכאון, אתה צריך סדנת תקשורת בין אישית" או משהו כזה... כבר אז הבנתי שהיא לא הכתובת והלכתי לפסיכולוגית פרטית. עברה חצי שנה של טיפול שבה לא הרגשתי שהעניין הזה זז לאן שהוא. לאחר חצי שנה הפסקתי. היום אני יודע שאני צריך עזרה רק לא יודע לאן לפנות... שוב לפסיכולוגית? אולי בכלל אני צריך פסיכיאטר? אולי באמת סדנה? מוצא את עצמי מבולבל, לא יודע מה להחליט, מפחד פחד אימים מהעתיד ושאשר באותו מצב... הדרך הזו ידועה לי ולא רוצה להמשיך אותה. משתוקק לזוגיות ומצד שני לא יודע בכלל מה אני רוצה (מעצמי או מבת הזוג). אין לי כח ללכת שוב ל"סתם" מטפל נוסף, לעבור שוב את כל השאלות והדיבורים וההסברים מחדש, ולבזבז את זמני וכספי. די מנסה להבין מה בדיוק אני אמור לעשות עם עצמי... אין לי תמיכה (שלא לדבר על כך שאני תומך באימי ואחי – סיור בפני עצמו), המצב הסוציאלי שלי גם על הפנים, עם האנשים הקרובים אני לא מסוגל לדבר, מרגיש שחי בעולם מקביל שלא קשור בכלל למה שקורה במציאות. לא מוצא שום גורם שבאמת יעזור ומצד שני כבר לא סומך גם על אף אחד. מרגיש כמו ילד קטן ואבוד. חשבתי אולי לקבל כאן סוג של עזרה, הכוונה או עצה מה לעשות? אני פשוט חרד ומרגיש שמתקופה לתקופה זה רק נהיה גרוע יותר ומחמיר.... לאחרונה אני מתחיל לשים לב שזה גם פוגע לי בעבודה ומפחד לאבד אותה.... מצטער על המגילה, הייתי חייב לעשות את זה...מקווה שזה יצא ברור... תודה מראש....
היי, אני די מיואש.... אני רווק בן 33 ונראה לי שאני בסוג של דיכאון.... לא יודע כבר למי אני אמור/צריך לפנות כדי לקבל עזרה, אבל אני יודע בוודאות שאני צריך עזרה... אני מרגיש שאין לי כוחות לעשות כלום חוץ מלהציג ולשדר לעולם שהכל תקין.... אני בעיני אחרים: אני עובד במחשבים, מרויח משכורת סבירה פלוס, סיימתי לא מזמן תואר ראשון, חיצונית נראה לא רע, אינטליגנט, לב זהב, עוזר לאחרים, אדם חייכן ושמח. אני בעיני עצמי: אדם דיכאוני, בודד,מסוגר, עם ביקורת עצמית גבוהה, די טיפש ותמים. הולך לאיבוד בדבר הזה שנקרא חיים, מרגיש לא שייך, רואה את כל החיים עוברים ליידי ואני לא חלק מהם, לא מרגיש אושר גם מדברים שמחים שקורים מסביב, די מסוגר בעצמו וסוג של מנותק רגשית, לא מוצא את הכוחות לעשות אפילו דברים פשוטים (לקח לי בערך חודש ממש להכריח את עצמי ולשבת לכתוב את הדברים שאני כותב כרגע, למרות שאני חושב לעשות את זה כבר למעלה משנה), מרגיש שיש לי פגיעה בזיכרון ובקשב וריכוז, מתקשה בקבלת החלטות, כל יום נראה בערך אותו דבר ואני לא מוצא את הכוחות לשנות זאת. מוצא את עצמי פשוט בוהה בחיים ונתון במחשבות שלא מובילות לשום מקום (גם ככה רוב הזמן לא זוכר את המסקנות מהן), למסקנות שאני כן זוכר... פשוט לא מוצא את הכוחות או האומץ לקום ולעשות. על יחסים עם המין השני... אין ממש על מה לדבר, הם פשוט לא קיימים, מוצא את עצמי מתבייש לדבר עם מרבית הנשים כאילו הן יטרפו אותי. כל כמה זמן אני מוצא את עצמי מתפרץ בבכי וגם זה רק כשאני מאפשר לו לפרוץ (כמובן שאף אחד לא יודע) המצב נמשך כבר יותר מדי שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי לפני שנתיים ועברתי 2 פסיכולוגיות. הראשונה דרך השירותים הציבוריים שכבר בפגישה הראשונה אמרה לי "אתה לא בדיכאון, אתה צריך סדנת תקשורת בין אישית" או משהו כזה... כבר אז הבנתי שהיא לא הכתובת והלכתי לפסיכולוגית פרטית. עברה חצי שנה של טיפול שבה לא הרגשתי שהעניין הזה זז לאן שהוא. לאחר חצי שנה הפסקתי. היום אני יודע שאני צריך עזרה רק לא יודע לאן לפנות... שוב לפסיכולוגית? אולי בכלל אני צריך פסיכיאטר? אולי באמת סדנה? מוצא את עצמי מבולבל, לא יודע מה להחליט, מפחד פחד אימים מהעתיד ושאשר באותו מצב... הדרך הזו ידועה לי ולא רוצה להמשיך אותה. משתוקק לזוגיות ומצד שני לא יודע בכלל מה אני רוצה (מעצמי או מבת הזוג). אין לי כח ללכת שוב ל"סתם" מטפל נוסף, לעבור שוב את כל השאלות והדיבורים וההסברים מחדש, ולבזבז את זמני וכספי. די מנסה להבין מה בדיוק אני אמור לעשות עם עצמי... אין לי תמיכה (שלא לדבר על כך שאני תומך באימי ואחי – סיור בפני עצמו), המצב הסוציאלי שלי גם על הפנים, עם האנשים הקרובים אני לא מסוגל לדבר, מרגיש שחי בעולם מקביל שלא קשור בכלל למה שקורה במציאות. לא מוצא שום גורם שבאמת יעזור ומצד שני כבר לא סומך גם על אף אחד. מרגיש כמו ילד קטן ואבוד. חשבתי אולי לקבל כאן סוג של עזרה, הכוונה או עצה מה לעשות? אני פשוט חרד ומרגיש שמתקופה לתקופה זה רק נהיה גרוע יותר ומחמיר.... לאחרונה אני מתחיל לשים לב שזה גם פוגע לי בעבודה ומפחד לאבד אותה.... מצטער על המגילה, הייתי חייב לעשות את זה...מקווה שזה יצא ברור... תודה מראש....
