מחפש את הלבד וסובל ממנו
אני לא יודע מי יזדהה איתי אבל המצב שלי היום הוא שקשה לי מאד בחברת אנשים, ולצערי זה כולל כבר את החברים שלי.
זה לא היה ככה פעם. אני במצב שאני כל הזמן מפחד שיהיו "בעיות" ואני שם אותן במרכאות כי אני די בטוח שהבעיות האלה נובעות מפרשנות רגשית שאני לא יודע איך לכבות. לדוגמא שיש ויכוח, שזה משהו שאני משער שקורה בין חברים באופן טבעי מדי פעם (לא?) אני מרגיש ממש חרא ופגוע ומאוכזב מהבנאדם ועוד הרבה רגשות שליליים (לפעמים עד לרמה שאני לא רוצה לראות את הבנאדם יותר) ואז הפתרון הפשוט הוא להמנע.
ככה עם הזמן והכאב הרגשי שבא איתו צברתי התניות אוטומטיות כאלו שעכשיו מתבטאות בריחוק קבוע מאנשים.
וזה עצוב, כי בבסיס שלי אני בנאדם מאד חברותי ומדבר עם כולם ואפילו מצחיק ובמרכז העניינים ואנשים נמשכים לזה ורוצים להיות חברים שלי אבל אני זה שהרבה פעמים חותך את הקשר ומאבד חברים בגלל הפעולות שלי.
ועכשיו אני הרבה מאד לבד, נהיה עצוב ובוכה לעצמי פתאום (שזה גם קשור לכך שאני באבל) ופשוט סובל. והקטע הכי דפוק פה הוא שכל הפעמים שהרגשתי ממש טוב, התעלות רוח ושמחה, היו הפעמים שהייתי עם חברים והאווירה הייתה חיובית והיו שיחות נפש או סתם צחוקים. אז למה להמנע? ולמה אני לא מצליח להתגבר על זה?
מכאן
יש כמה אנשים שלא מוותרים עלי וממשיכים להתקשר וליזום למרות שאני אומר "לא" ל-9 מתוך 10 הפעמים שהם מציעים.
ביקשתי מחברים טובים ובן דוד שמאד אוהב אותי כבר הרבה פעמים שיוותרו עלי, שיתנו לי לגמור את החיים שלי בלי האיכפתיות שלי והרצון שלהם שאחיה. אני כבר לא מאמין בעתיד שלי. אני לא רואה אותו. פעם הייתי מדמיין אפשרויות - חברה, להיות עצמאי ולגור לבד/שותפים (עכשיו אני אצל האבא), לעבוד במשהו שמתאים לכישורים שלי. עכשיו אני לא רואה אופקים והמוות הוא כמו חור שחור שמושך אותי אליו וכל הזמן נמצא בירכתי המוח שלי, קופץ פתאום בלי אזהרה כשהבדידות קשה מנשוא או העצב על אמי גדול מדי ואני רק רוצה להצטרף אליה.. להתחבר אל הכלום. מישהו פה מכיר את התחושה הזו? אני לא נפטר ממנה ולא יודע איך. אין משמעות כבר לדבר בעיניי, זה התהליך שעובר עלי כבר שנים.. כאילו הצבע נשטף מדברים והכל אפור, סתמי, לא חשוב.
תודה למי שקרא עד פה. רציתי לשתף קצת ( ואופס.. יצא הרבה בסוף).
אני לא יודע מי יזדהה איתי אבל המצב שלי היום הוא שקשה לי מאד בחברת אנשים, ולצערי זה כולל כבר את החברים שלי.
זה לא היה ככה פעם. אני במצב שאני כל הזמן מפחד שיהיו "בעיות" ואני שם אותן במרכאות כי אני די בטוח שהבעיות האלה נובעות מפרשנות רגשית שאני לא יודע איך לכבות. לדוגמא שיש ויכוח, שזה משהו שאני משער שקורה בין חברים באופן טבעי מדי פעם (לא?) אני מרגיש ממש חרא ופגוע ומאוכזב מהבנאדם ועוד הרבה רגשות שליליים (לפעמים עד לרמה שאני לא רוצה לראות את הבנאדם יותר) ואז הפתרון הפשוט הוא להמנע.
ככה עם הזמן והכאב הרגשי שבא איתו צברתי התניות אוטומטיות כאלו שעכשיו מתבטאות בריחוק קבוע מאנשים.
וזה עצוב, כי בבסיס שלי אני בנאדם מאד חברותי ומדבר עם כולם ואפילו מצחיק ובמרכז העניינים ואנשים נמשכים לזה ורוצים להיות חברים שלי אבל אני זה שהרבה פעמים חותך את הקשר ומאבד חברים בגלל הפעולות שלי.
ועכשיו אני הרבה מאד לבד, נהיה עצוב ובוכה לעצמי פתאום (שזה גם קשור לכך שאני באבל) ופשוט סובל. והקטע הכי דפוק פה הוא שכל הפעמים שהרגשתי ממש טוב, התעלות רוח ושמחה, היו הפעמים שהייתי עם חברים והאווירה הייתה חיובית והיו שיחות נפש או סתם צחוקים. אז למה להמנע? ולמה אני לא מצליח להתגבר על זה?
יש כמה אנשים שלא מוותרים עלי וממשיכים להתקשר וליזום למרות שאני אומר "לא" ל-9 מתוך 10 הפעמים שהם מציעים.
ביקשתי מחברים טובים ובן דוד שמאד אוהב אותי כבר הרבה פעמים שיוותרו עלי, שיתנו לי לגמור את החיים שלי בלי האיכפתיות שלי והרצון שלהם שאחיה. אני כבר לא מאמין בעתיד שלי. אני לא רואה אותו. פעם הייתי מדמיין אפשרויות - חברה, להיות עצמאי ולגור לבד/שותפים (עכשיו אני אצל האבא), לעבוד במשהו שמתאים לכישורים שלי. עכשיו אני לא רואה אופקים והמוות הוא כמו חור שחור שמושך אותי אליו וכל הזמן נמצא בירכתי המוח שלי, קופץ פתאום בלי אזהרה כשהבדידות קשה מנשוא או העצב על אמי גדול מדי ואני רק רוצה להצטרף אליה.. להתחבר אל הכלום. מישהו פה מכיר את התחושה הזו? אני לא נפטר ממנה ולא יודע איך. אין משמעות כבר לדבר בעיניי, זה התהליך שעובר עלי כבר שנים.. כאילו הצבע נשטף מדברים והכל אפור, סתמי, לא חשוב.
תודה למי שקרא עד פה. רציתי לשתף קצת ( ואופס.. יצא הרבה בסוף).
