ועוד בנושא ה-"זבל"../images/Emo7.gif
המילה "זבל" אינה ראוייה ביותר אבל, כידוע, בשלושים השנים האחרונות הפכה שפת הדיבור שלונ אלימה יותר ויותר. ותשמעו סיפור אמיתי שקרה לאחת הסטודנטיות שלי אתמול בצהריים [מסופר בגוף ראשון, שלה, "לא ערכנו"]: לפני שהגעתי לשעור הייתי בעבודה המעשית בטירה. יצאתי ברגע האחרון ומיהרתי לשעור. בכיכר האוטו כבה. הנהג אחורי צפצף לי אז עשיתי לו [מדגימה תנועה מזרחית בנוסח אמריקה - אגרוף קפוץ והאמה מורמת] ככה. הנהג התרגז וירד להרביץ לי. הצלחתי להניע את האוטו וברחתי. הבעייה הייתה שיש לי אוטו עם גיר רגיל [לא אוטומט] ולכן האוטו כבה. בגלל זה הנהג רצה להרביץ לי. עד כאן, "לא ערכנו". אתם מבינים, היא באמת התכוונה שהנהג רצה להרביץ לה בגלל שהאוטו כבה וסתם את הכיכר! לא חס וחלילה בגלל שהיא עשתה לו תנועה מזרחית!!! בעולמה [היא בת 22] התנועה היא חלק משפת הדיבור ולא מתרגשים ממנה, כמו שלא מתרגשים מהמלה "זונה", "כוסית", בן-זונה" ועוד ועוד... ומכאן לגופו של נושא. העובדה שהסיפורים מסופרים בבית אריאלה עדיין לא מהווה ערובה לשום דבר. אני הייתי בהרבה ערבים [ימי חמישי] בבית אריאלה ואף אם התוצרים היו רחוקים מ-"זבל". הרגשתי לעיתים קרובות זלזול בי, כקהל: 1. כמעט תמיד המופע התחיל באיחור. 2. כמעט תמיד לא היה קשר בין נושא הערב כפי שפורסם בתוכנייה לבין תוכן הסיפורים בפועל. למשל המספרת סיפרה "סיפור אישי" מתמשך [כמעט אוטוביאוגרפי] במקום סיפורי קלאסיקה של ז'אנר הסיפור הקצר שהובטחו בתוכנייה; למשל מופעים בהם 50% מהזמן הוקדשו לסיפורי בדיחות במקום סיפורים על הנושא שהובטח; ב"צהריים של אוכל וסיפורים", האוכל היה צלחת מרק קטנה והסיפורים... טוב, היו גם כמה סיפורים בודדים והאירוע נגמר כשלושת רבעי השעה לפני הזמן המתוכנן [מחוסר "תוכן" - המשך סיפורים של המספרים]. 3. בערב סיפורי קנטנברי, למשל, שעליו שילמו האנשים 50 ש"ח לכרטיס, היו חסרים שני מספרים שהופיעו ברשימה וגם חסר סיפור. והקשר? טוב, אני חווה את זה כסוג של אלימות.
