מחפשת פוסק עליון...

גלירון1

New member
מחפשת פוסק עליון...

תראו, אני 'מסתובבת' בתחושה של חוסר אונים. עברתי יחסית, מספיק התנסויות ודילמות בחיי, ואף פעם לא הרגשתי חוסר אונים כמו עכשיו. תהליך קבלת החלטות מתבצע על ידינו, כמעט בכל רגע נתון בחיינו. מהחלטה מה ללמוד, אם להמשיך לתואר שני ובמה, ועד - האם לאכול גבינה צהובה בסנדוויץ' או ריבה. אבל ההחלטה כיצד לטפל בילד על מי לסמוך ובאיזו מסגרת ושיטה, זו החלטה כבדה, כבדה מנשוא שאין בה עניין של מה בכך. אני קוראת ושואלת ושוב קוראת ושוב שואלת. מצהירה הצהרות בפניכם/אולי בעיקר בפני עצמי, על בניית בסיס או תשתיות ו...כלום. אבל אינני מפסיקה לחשוב, האם קיים גוף או אדם, אשר בקיא בכל השיטות ובכל הנתונים (נטול אינטרסים ), שרואה את הכל ממקרו ויכול לכוון. מרב שאני מפחדת לטעות ולעשות את הדבר ה'לא נכון' על חשבון חייו של גל, אני פשוט מתנוונת...
 

רוויטלג

New member
לצערנו אין פוסק עליון

זה נכון שזו ההחלטה הכי חשובה ואני מבינה אותך ובטח עוד הרבה פה בפורום מבינים אותך. וגם אחרי שמחליטים והולכים בכיוון מסוים מקנן ספק אולי משהו אחר יותר טוב ואין לדעת אלא בדיעבד. אבל צריך לזכור שגם כהורים לידים "רגילים" אנחנו עושים טעויות ואין מנוס חוץ מלהתכוון לטוב ביותר ולעשות מה שמאמינים שהכי נכון ןהכי טוב
 

גלירון1

New member
את צודקת בהחלט...

אבל אני בכל זאת מרגישה, שעם בתי (התאומה), זה יותר פשוט, פחות מלחיץ, התחושה היא של נזרום... שלא כמו עם גל. בנוגע אליו, לכל החלטה - עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת, או שהכל יעמוד במקום (שזה אפילו, נראה לי יותר מתסכל ).
 

imashelo

New member
גם לו היה פוסק עליון (ואין)

עדיין החלטתו היתה מבוססת על נסיון לשקלל נתונים שהם למעשה לא ברי מדידה מדויקת. זה לא מדע מדוייק ובלתי אפשרי לפסוק חד משמעית לכאן או לכאן גם לו ידענו הכל (ולדעת הכל זה לא אפשרי כשמדובר בבני אדם). אין לי עצה בשבילך לגבי העדפת גישה זו או אחרת. אני כן יכולה לציין משהו שאולי יקל להגיע להחלטה כלשהי: אני לא חושבת שלהחלטה אחת יהיו השלכות מרחיקות לכת של התקדמות ןלאחרת של עמידה במקום (כדבריך). אני חושבת שהרבה תלוי גם בפוטנציאל של הילד, ובכל שיטה שתבחרי הילד יתקדם. יש לו פוטנציאל ויכולות, צריך לעזור לו לממש אותן וחשוב להתחיל אם בדרך אחת ואם באחרת. בהמשך תעצרי "לעשות חושבים" ולהעריך מחדש את הכיוון. שאלי כל הורה כאן, ואני מאמינה שרובנו אם לא כולנו נענה לך שאנחנו תמיד מוטרדים בשאלה שאין לה תשובה - האם אנחנו עושים מספיק, כל מה שניתן, ובדרך המתאימה ביותר? אז אנחנו מחליטים על כיוון כזה/אחר/משולב, מנסים, לאחר תקופה מעריכים את המצב על שלל צדדיו, לעיתים ממשיכים ולעיתים משנים קו באופן מלא או חלקי, וחוזר חלילה. בהצלחה
 

dinr

New member
זו הדילמה של החיים לכל צעד שהולכים

בו יש עוד המון צעדים בכייונים שונים שפיספסנו. אולי כאן פשוט מגיעה האמונה שאומרת שמה שצריך לקרות קורה. כל דבר שקורה בחיים האלה, פשוט היה צריך לקרות כדי שנצמח ממנו, גם כשלונות וגם הצלחות. את הבן שלי רק בגיל שלוש וחצי לקחתי לאבחון ותקופה ארוכה פינטזתי על אילו הייתי הולכת איתו בגיל שנה וחצי לאבחון והוא היה נכנס לאלוטף במקום לגן רגיל והיום היה צריך להיות לי " ילד רגיל".... אבל אילו ההתנסויות שלו שהוא היה צריך לעבור והם עיצבו אותו למה שהוא היום. אומנם צריך להיות על המשמר אבל אין שיטה אחת טובה ואין הצלחה גורפת ולעולם לא נדע מה היה קורה לו הלכנו במסלול אחר. לכן לא חשובה השיטה אלא האנשים הטובים באמצע הדרך, למצוא מטפלים טובים שגורמים להתקדמות, ואם אין התקדמות פשוט להמשיך הלאה.
 
למעלה