מחפשת עצה...
היי, אני בת 22, מחשיבה עצמי די בוגרת לגילי; מסיימתץ שנה שנייה באוני' לומדת לתואר כפול, עובדת, ובכללי מאוד בוגרת ושאפתנית. לפני שנתיים נפרדתי לאחר שבע שנות חברות מבחור מדהים באופיו מהסיבה הפשוטה שלא ראיתי איתו עתיד ולא חשבתי שאנחנו מתאימים. לאחר מספר חודשים הכרתי בחור מקסים, חתיך, רגיש ובעל קסם אישי (אותי, לפחות, הוא כבש
) והתחלנו לצאת. הבחור.. בן 22... ההתחלה היתה קסומה ומרתקת והמשכנו כך חצי שנה. בקשר התחילו בעיות, שאני בתור מישהי שחוותה קשר ארוך, הכרתי וידעתי כי ניתן לפתור אותן. או חשבתי. באמצע ריב שטותי וכעס, הוא החליט ללכת. שבועיים של ייסורים ובסופן חזרנו ביוזמתי. לאחר חודשיים- שוב אותו סיפור. תמיד הוא גם מוצא את האשמה בי: אני זו שמביאה אותו למצבי הקיצון האלו. יכול להיות שהוא צודק אגב. לפני חצי שנה היתה הפרידה השלישית, הפעם לחודשיים. במהלכן הוא היה במלחמה בצו שמונה, ואפילו לא טרח להודיע לי. במהלכן הוא שכב עם מישהי. ואני הייתי בקשר עם שני בחורים. לאחר חודשיים הוא יזם לחזור, הביע חרטה, הרגשתי שהוא באמת השתנה. ואני באמת יכולה להגיד שחל בו שינוי מהותי. שהוא יותר מתמיד, רציני... אבל הפעם שוב מעיב על הקשר שלנו משהו מאוד מרכזי: הוא השתחרר כמובן לא מזמן, לאחר שלוש שנים של שירות אינטנסיבי, ומהרגע שהכרנו ידעתי שהוא מתכנן לטוס לד. אמריקה עם חברים. אני בסטרס נוראי מזה, אבל בימים האחרונים החלטתי לקבל את הגזירה ולהישאר ביחד. הבעיה היא שכל פעם שאני מעלה את הנושא ומביעה בפניו את החששות שלי, הוא מסתגר, לא מוכן לדבר על הנושא. ההרגשה היא שהוא מסתיר את הרגשות האמיתיים. היום אמרתי לו את זה וביקשתי ממנו להיות כנה איתי, והתגובה שלו היתה "ברור שפרידה זה משהו שעבר לי בראש" ועוד כמה משפטים שעשו לי שחור בעיניים. מצד אחד אני מרגישה שהוא מרמה אותי, מההכרות שלי איתו- הוא בסוף ייפרד ממני בתואנות שוא ואפילו לא יגיד שזה בגלל הנסיעה. מצד שני- אני מפחדת שהוא יגיד לי את האמת. אני יודעת שאם ניפרד והוא ייסע בסטטוס רווק אין סיכוי לקשר הזה, ואני מבוהלת מזה. אחרי השיחה וחוסר הסבלנות שלו ביקשתי טיים אאוט. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה להיפרד, אבל נראה לי שאני משקרת לעצמי כשאני נותנת לזה עוד צ'אנס ועוד אחד. הבחור לא בשל לקשר...
היי, אני בת 22, מחשיבה עצמי די בוגרת לגילי; מסיימתץ שנה שנייה באוני' לומדת לתואר כפול, עובדת, ובכללי מאוד בוגרת ושאפתנית. לפני שנתיים נפרדתי לאחר שבע שנות חברות מבחור מדהים באופיו מהסיבה הפשוטה שלא ראיתי איתו עתיד ולא חשבתי שאנחנו מתאימים. לאחר מספר חודשים הכרתי בחור מקסים, חתיך, רגיש ובעל קסם אישי (אותי, לפחות, הוא כבש
) והתחלנו לצאת. הבחור.. בן 22... ההתחלה היתה קסומה ומרתקת והמשכנו כך חצי שנה. בקשר התחילו בעיות, שאני בתור מישהי שחוותה קשר ארוך, הכרתי וידעתי כי ניתן לפתור אותן. או חשבתי. באמצע ריב שטותי וכעס, הוא החליט ללכת. שבועיים של ייסורים ובסופן חזרנו ביוזמתי. לאחר חודשיים- שוב אותו סיפור. תמיד הוא גם מוצא את האשמה בי: אני זו שמביאה אותו למצבי הקיצון האלו. יכול להיות שהוא צודק אגב. לפני חצי שנה היתה הפרידה השלישית, הפעם לחודשיים. במהלכן הוא היה במלחמה בצו שמונה, ואפילו לא טרח להודיע לי. במהלכן הוא שכב עם מישהי. ואני הייתי בקשר עם שני בחורים. לאחר חודשיים הוא יזם לחזור, הביע חרטה, הרגשתי שהוא באמת השתנה. ואני באמת יכולה להגיד שחל בו שינוי מהותי. שהוא יותר מתמיד, רציני... אבל הפעם שוב מעיב על הקשר שלנו משהו מאוד מרכזי: הוא השתחרר כמובן לא מזמן, לאחר שלוש שנים של שירות אינטנסיבי, ומהרגע שהכרנו ידעתי שהוא מתכנן לטוס לד. אמריקה עם חברים. אני בסטרס נוראי מזה, אבל בימים האחרונים החלטתי לקבל את הגזירה ולהישאר ביחד. הבעיה היא שכל פעם שאני מעלה את הנושא ומביעה בפניו את החששות שלי, הוא מסתגר, לא מוכן לדבר על הנושא. ההרגשה היא שהוא מסתיר את הרגשות האמיתיים. היום אמרתי לו את זה וביקשתי ממנו להיות כנה איתי, והתגובה שלו היתה "ברור שפרידה זה משהו שעבר לי בראש" ועוד כמה משפטים שעשו לי שחור בעיניים. מצד אחד אני מרגישה שהוא מרמה אותי, מההכרות שלי איתו- הוא בסוף ייפרד ממני בתואנות שוא ואפילו לא יגיד שזה בגלל הנסיעה. מצד שני- אני מפחדת שהוא יגיד לי את האמת. אני יודעת שאם ניפרד והוא ייסע בסטטוס רווק אין סיכוי לקשר הזה, ואני מבוהלת מזה. אחרי השיחה וחוסר הסבלנות שלו ביקשתי טיים אאוט. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה להיפרד, אבל נראה לי שאני משקרת לעצמי כשאני נותנת לזה עוד צ'אנס ועוד אחד. הבחור לא בשל לקשר...
