מחפשת כמוני

[לא בוכה]

מחפשת כמוני

בגלל שאתן כל כך נחמדות, אני חושבת שאני מוכנה להעיז

אני בטיפול כבר 7 שנים. במהלכן נזכרתי בפגיעה מינית חד"פ שהייתה כשהייתי בת 6. לכאורה לא משהו הכי נורא שיכול לקרות. לכאורה אין לי סיבה להיפגע מזה כ"כ. אז האמת היא שכן נפגעתי וכנראה שמאד. בתור התחלה, כל הפגיעה הזו נשארה בסוד מכולם למשך 30 שנה, עלתה רק בטיפול ורק "בטעות" או "במקרה"...
וכנראה שההסתרה הזו השרישה המון קשיים שאני מתמודדת איתם עד היום. לפני חצי שנה פתאום הגענו להבנה שאני חיה עם עוד כמה דמויות שפיצלתי כבר באותו ארוע בילדות. אני חיה איתן כל השנים, אבל מעולם לא התייחסתי אליהן כיחידות, אלא כזמנים בהם "דברים קורים" לי בלי שליטה, או ש"משתלטים" עלי.
אני מתארת לעצמי שאני לא היחידה כאן עם עבר של פגיעה מינית, אבל מעולם לא שמעתי/קראתי/פגשתי מישהי אחרת עם זה.
בטיפול בעיקר יש ניסיונות של המטפל שלי לאפשר דיאלוג בין הדמויות על מנת לייצר חוויה יותר מחוברת. שלמה. כיום, השיח הזה בין הדמויות מצריך הזמנה של המטפל שלי מאחת הדמויות לדבר איתו ואל האחרות. לא משהו שאני מצליחה (אם זה בכלל אפשרי) לעשות. אז בעצם חוץ מלשתף מישהו (ז"א אתם) בעולם, חוץ מהמטפל שלי , בקיימות של התופעה הזו בחיים שלי, וגם זה מרגיש לי ענק ומעט מסוכן (אולי מישהי תזהה אותי...) אני בעיקר מחפשת אחרות שחוות את התופעה הזו גם ויכולות ללמד אותי עוד על מה אני יכולה לצפות שיקרה או בכלל.
ואף מילה על הפרעה

תודה לכן שוב על הבית המזמין שייצרתן כאן

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי.

זה נשמע כמו זיכרון מאוד לא פשוט, ובטוחה שעברת תהליך לא קל עם ההיזכרות בו ועם ההתמודדות שזה מביא.
אני שמחה לשמוע שיש לך מטפל שנמצא איתך בתהליך הזה, ובאמת, נשמע שזה מקום בטוח שאת עושה בו עבודה משמעותית.

תהליכים של פיצול ודיסוציאציה הם דברים שמוכרים להרבה נפגעות מינית. אני בטוחה שהרבה בנות כאן בפורום מכירות את החוויה.
מה שאת מתארת בכל זאת נשמע קיצוני ומורכב יותר.
גם אם אין כאן מי שיכולה להתחבר לחוויה שאת מתארת,
אני בטוחה שעדיין רב המשותף על הלא משותף,
ומזמינה אותך להמשיך ולהפוך לחלק.

 

[לא בוכה]

תודה

 

[ילדונת~]

התלבטתי אם להגיב טריגר.

בכינוי המקורי שלי...
ועכשיו אני אשמע בטח הזוייה קצת ומבולבלת. אבל כשקראתי את ההודעה שלך, מאוד הזדהתי ורציתי להגיד לך שאת לא לבד. ובו זמנית נשמתי לרווחה ואמרתי לעצמי ילדונת~ את לא עובדת על כל העולם זה אמיתי וזה לא בראש שלך.
ואז לרגע בדקתי מתי ההודעה נכתבה, ואם יש סיכוי שאיזשהו חלק לא מודע בתוכי כתב את ההודעה.

אז להגיב בכינוי הכל כך לא אנונימי שלי חושף אותי ממש, אבל (אני בעיקר מזכירה לעצמי את זה, שאין לי במה להתבייש, לא עשיתי רע לאף אחד. ואני לא אשמה בהשלכות של הפגיעות.)

אני לא יודעת לגבי דיאלוג בין הדמויות ואם זה בכלל אפשרי, אני מודה שגם מעולם לא ניסיתי, זה מפחיד לי מידי. בכנות זה גם הזוי לי מידי.
אני כן היום יותר מודעת לזה שאני מפוצלת ויש כל מיני אני. לפעמים אני זוכרת מה היה, לפעמים לא.
במהלך השנה האחרונה למדתי לשלוט יותר בניתוקים שלי, למדתי להבחין מה מנתק אותי. למדתי להתחבר טיפה לגוף הפיזי שלי. כיוון שאצלי הוא נפרד ממני לחלוטין.

אני לא יודעת אם אני יכולה ללמד אותך משהו...

אני רק יכולה להגיד לך שהמקום הזה הייוה עבורי בית ב 13-14 ??? שנה האחרונות.

 

[לא בוכה]

קראתי

ושוב קראתי. ושוב. תודה על התגובה. מבינה אותך ואת התחושה ההזויה הזו.

 

[אלומת האור]

טריגר בהודעה הראשית

 

[לא בוכה]

סליחה! טריגר

 

[ג ר נ י ו ם]

ברוכה הבאה

אני יכולה להזדהות עם חלקים ממה שכתבת, אולי במיוחד עם החלק שבו את מחפשת מישהי "כמוך"... אבל אני חושבת שבסופו של דבר למרות הדמיון בסיפורים רבים זה המקום שבו אנחנו (אני..) נשארות לבד - אין אף אחת שקרה לה *בדיוק* מה שקרה לי (או לך), ואין אף אחת שמגיבה *בדיוק* כמוני (או כמוך...). וזה מעורר תחושה של בדידות איומה. אבל כמו שרחלי כתבה לך, גם אני מאמינה שקרבה לפעמים עונה על הצורך הזה, וגם אם לא תמצאי כאן מישהי שחווה את העולם בדיוק כמוך, יש כאן הרבה רגישות וחוכמה משותפת, ואני מקווה שעם הזמן תוכלי להרגיש יותר ויותר בבית...

 

[לא בוכה]

תודה

עדיין מרוגשת ומובכת גם יחד מהתגובות אלי. אלי???
הבדידות היא אכן אחד החלקים הכי קשים. אבל גם תחושה שיש עוד "כמוני" דיסוציאטיביות והן מתבישות (כמוני) לשתף אחרים וזה מחריף את תחושת הבדידות והבושה.
האומץ לכתוב כאן גם "פתח" אצלי את האומץ לשתף חברה טובה בדברים. נראה לי שהיא עדיין בהלם, כי היא לא ממש הגיבה או התייחסה לזה מאז, אבל העיקר הוא מבחינתי לספר. להפסיק להתבייש...

 

[אשת השמש האדומה]

הצורך הזה לחפש מישהו כמוך-

ממה הוא נובע?
מבדידות? מתחושת הזרות? מהרצון להרגיש יותר ״נורמלית״?

אני לא מכירה את מה שאת מתארת. אני נעזרתי בצורה אחרת
של שיחה עם חלק בי כשאני שוחחתי עם הפסיכו׳ לשעבר
שייצגה את החרדות כשהייתי מאוד עמוק בתוך החוויה.
אני מצאתי בזה נחמה דווקא מהמקום של להפריד את ה״אני״ מה״חרדה״. זה העניק לי תחושה של שליטה על חיי.
היה ברור לי טוב יותר מי בעל הבית

אני לא יודעת עד כמה זה בכלל קרוב אלייך.
אני מניחה שחלק מהקושי זה איבוד השליטה ושלטון הכאוס (״דברים קורים, משתלטים עליי״).
את חושבת שמתישהו תוכלי לאפשר דיאלוג?
ואם לא- מה מפחיד אותך?

ובנימה יותר אישית-
את לא לבד.
אני שמחה שהחלטת לצאת מהצללים

 

[לא בוכה]

תודה על התמיכה!

הצורך, כמו שעניתי לגרניום, הוא מצורך להכיר, לדבר על זה מנקודת מבטי ולשמוע חוויות של אחרות. לשמוע על תהליך ההחלמה של אחרות כדי לדעת מה אפשרי, איפה יכולה לאתגר את עצמי, כדי לא להרגיש כל כך ביזארית. דפוקה. בודדה. מסומנת.
איבוד השליטה פחות עניין, כי אני חייה חיים של קונטרול פריק. בעיקר בגלל הכאוס בחיים שלי, אז סה"כ ההרגשה שאני לא באיבוד שליטה טוטאלי. סותרת את עצמי? אולי...
בכל אופן, תודה שאתן איתי, זה גם עוזר.

 

[קולדון]

ברוכה הבאה אלינו

מאוד מאוד מעניין מה שכתבת. וגם הגיוני לי לקרוא שכשתגובה למשהו כל כך קיצוני נוצר הפיצול הזה.
אני מרגישה ניתוקים כאלו לפעמים, ואני עושה לעצמי דברים שאני לא מבינה לפעמים איך ולמה, ומרגישה מן חוסר שליטה כזה שאני מנסה להלחם בו.
אמנם לא כדמויות נפרדות, אבל כן כסטייט אוף מייד אחר לחלוטין.

זה מלחיץ, זה מפחיד, זה לא מובן למי שצריך להתמודד איתי.
זה קורה בעיקר בעיקר בסיטואציות אינטימיות.

אני מאמינה שאם זה קרה לך כתוצאה מפגיעה מינית, יש אפשרות להחלמה או איחוד מחדש עם טיפול מתאים.
אני יכולה להבין למה קשה לך לשתף אנשים. זה מאוד יוצא דופן ואין על זה יותר מידי מידע. מצד שני, אישית הייתי בודקת אם זה עוזר לך או פוגע בך לא לספר. כי אם כחלק ממה שאת צריכה לעבור כדי להחלים זה להבין כמו שילדונת כתבה לך-
שלא עשית שום דבר רע ולכן אין לך סיבה להתבייש,
אולי זה משהו מאוד מאוד משמעותי וחשוב, שיכול לעזור לך ולחזק אותך בדרך שלך. ואם זה ככה, אז שיקפצו כולם... זו דעתי.
אנשים יש להם נטייה ךהיות בשוק ואז להתרגל מאוד מהר לדברים חדשים...

 

[לא בוכה]

תודה

עדיין בוחנת את האפשרות הזו, לספר לחברות, ביני לבין עצמי

 

[תמרה45]

קולדון, שאלה על דברייך

אבל אם האדם בפני עצמו מתבייש להכיר במחלה שלו?
אז נכון שלספר לאחרים זה שלב, חשוב, של לא להתבייש.
אבל אני נגיד, עדיין, לא סיפרתי להמון(!!!!) אנשים בחיי על ההפרעה שלי,
מתוך פחד וחשש של מה יחשבו עלי.
אן זה לא קשור לענות פה את יכולה אולי לענות בשרשור שפתחתי.

 

[קולדון]

פשוט..

הרגשתי מההודעה שהיא רוצה כבר לספר.

כמובן שקודם כל כל אחד צריך לעבור את התהליך מול עצמו.
ויש כאלו שיותר קל להם לשתף כשקשה להם, וכאלו שפחות.

בכל מקרה, אין מה להתבייש, או בעצם, אולי אי אפשר לעשות שום דבר כנגד התחושה של הבושה, אבל אם רוצים להחלים, בעיני החלק של ההסתרה, והשקרים מאוד מעודד את המחלה... אולי זה יכול לתת פוש וטריגר חיובי כדי לשתף.

אני יודעת שאצלי כל בעייה שהייתה לי ורציתי לפתור, התחלתי בזה שהבנתי שאני חייבת עזרה. ובשביל העזרה, הייתי צריכה לבלוע את הצפרדע, ולשתף.. זה לא קל אבל מאוד משתלם.

וכמובן, שלא צריך לשתף כל אחד. מאוד חשוב לבחור את הבנאדם שנראה שיוכל להכיל, כי אחרת התגובה הלא נכונה יכולה להרוס.
כמו בהקצנה- נניח אצל ניצולי שואה, אם מישהו יחלוק את העדות של מול בנאדם שמכחיש שואה, לצורך העניין, עצם השיתוף יכול לחוות כטראומטי בפני עצמו... ואז כבר עדיף לא לשתף, בעיני.

 

[תמרה45]

תודה