בין ייאוש לתקווה
New member
מחפשת חברות חדשות
שלום לכולן,
בימים האחרונים התחלתי לקרוא את הסיפורים שלכן, ולבכות יחד אתכן מהזדהות וכאב. עכשיו לילה, אני לא נרדמת ואני מרגישה צורך לשתף אתכן גם בסיפור שלי. אני עברתי טיפולי פוריות במשך כשנה וחצי עד להריון המיוחל שהיה תקין. בשבוע 36 הגעתי לבית החולים עם צירים והלידה התקדמה בקצב מהיר ולמרות החששות הכבדים מהלידה (הריון ראשון), הופתעתי לגלות שאני מתמודדת עם הצירים בגבורה. כשהגיע השלב ללחוץ, המיילדת והרופא אמרו שהראש לא יורד כפי שהוא אמור לרדת בתעלת הלידה ושעליי לרדת לחדר ניתוח לקיסרי. "סיבוך" סטנדרטי לחלוטין אלא שמספר דקות לאחר שהחל הניתוח הרדימו אותי בהרדמה מלאה עקב קושי לחלץ את התינוק. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בחדר התאוששות והבנתי שחיי השתנו לעד. התינוקי שלי שרד ארבעה ימים, מונשם ומורדם בתקווה לשיפור בנזק המוחי הקשה שנגרם לו בלידה. עברו מאז כמעט חודשיים והרופאים לא יודעים להסביר לנו מה קרה בניתוח ולמה התינוק נזקק להחייאה עם לידתו.
מאז הלידה אני מרגישה שחיי נחרבו לחלוטין, אני מטופלת אצל עובדת סוציאלית מבית החולים וזוכה לתמיכה רבה מבעלי, משפחתי וחברותיי. אך כלום לא מספיק וכלום לא עוזר. כואב לי ברמות שאני לא יכולה לתאר. רק אתן, שעברתן את זה, יכולות להבין אותי. אני מרגישה שלמרות התמיכה הרבה שאני מקבלת, מצפים ממני לקום ולהמשיך הלאה. ואני פשוט לא מסוגלת. אחד הדברים שהכי קשים לי הוא שכל חברותיי הן אמהות טריות, או בהריון או מנסות להיכנס להריון וזה ,מטבע הדברים, כל עולמן. אני כבר לא יכולה לתאר את מה שאני חשה כלפיהן וכלפיי כל אמא שאני רואה ברחוב כ"קנאה" כי זה כבר הרבה יותר מזה. זאת פשוט כמיהה שהפכה להיות כל עולמי. בשנתיים האחרונות כל מה שרציתי זה להיות אמא, והייתי אמא לארבעה ימים בלבד אבל אפילו לא זכיתי להחזיק את התינוק שלי ולא להיניק אותו ואפילו לא לראות את עיניו פקוחות.
לאור כל הקושי אני מוצאת את עצמי מתרחקת מחברותיי הטובות ביותר, מנתקת קשרים של 25 שנים עם חברות שהן כמו אחיות. אני פשוט לא יכולה אחרת. היום ניסיתי לפגוש את חברתי הטובה ביותר אשר נמצאת בהריון מתקדם עם תאומים, אבל זה היה כל כך קשה שאחרי כמה שעות ביחד פשוט ביקשתי ממנה ללכת ואחר כך התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני לא מסוגלת לראות אותה. אני מרגישה כפוית טובה, שהן ככה מנסות לעזור לי ואני רק דוחקת אותן הצידה ומשאירה לידי חברה אחת, שגם רע לה בחיים מסיבות לא סימפתית אחרות..
בכל אופן, אני כותבת וכותבת ובעצם אני רק רוצה לשמוע את דעתכן וגם אולי אם בא לכן ליצור קשר מעבר לעולם הווירטואלי ... אולי זה יעזור
תודה על ההקשבה..
שלום לכולן,
בימים האחרונים התחלתי לקרוא את הסיפורים שלכן, ולבכות יחד אתכן מהזדהות וכאב. עכשיו לילה, אני לא נרדמת ואני מרגישה צורך לשתף אתכן גם בסיפור שלי. אני עברתי טיפולי פוריות במשך כשנה וחצי עד להריון המיוחל שהיה תקין. בשבוע 36 הגעתי לבית החולים עם צירים והלידה התקדמה בקצב מהיר ולמרות החששות הכבדים מהלידה (הריון ראשון), הופתעתי לגלות שאני מתמודדת עם הצירים בגבורה. כשהגיע השלב ללחוץ, המיילדת והרופא אמרו שהראש לא יורד כפי שהוא אמור לרדת בתעלת הלידה ושעליי לרדת לחדר ניתוח לקיסרי. "סיבוך" סטנדרטי לחלוטין אלא שמספר דקות לאחר שהחל הניתוח הרדימו אותי בהרדמה מלאה עקב קושי לחלץ את התינוק. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בחדר התאוששות והבנתי שחיי השתנו לעד. התינוקי שלי שרד ארבעה ימים, מונשם ומורדם בתקווה לשיפור בנזק המוחי הקשה שנגרם לו בלידה. עברו מאז כמעט חודשיים והרופאים לא יודעים להסביר לנו מה קרה בניתוח ולמה התינוק נזקק להחייאה עם לידתו.
מאז הלידה אני מרגישה שחיי נחרבו לחלוטין, אני מטופלת אצל עובדת סוציאלית מבית החולים וזוכה לתמיכה רבה מבעלי, משפחתי וחברותיי. אך כלום לא מספיק וכלום לא עוזר. כואב לי ברמות שאני לא יכולה לתאר. רק אתן, שעברתן את זה, יכולות להבין אותי. אני מרגישה שלמרות התמיכה הרבה שאני מקבלת, מצפים ממני לקום ולהמשיך הלאה. ואני פשוט לא מסוגלת. אחד הדברים שהכי קשים לי הוא שכל חברותיי הן אמהות טריות, או בהריון או מנסות להיכנס להריון וזה ,מטבע הדברים, כל עולמן. אני כבר לא יכולה לתאר את מה שאני חשה כלפיהן וכלפיי כל אמא שאני רואה ברחוב כ"קנאה" כי זה כבר הרבה יותר מזה. זאת פשוט כמיהה שהפכה להיות כל עולמי. בשנתיים האחרונות כל מה שרציתי זה להיות אמא, והייתי אמא לארבעה ימים בלבד אבל אפילו לא זכיתי להחזיק את התינוק שלי ולא להיניק אותו ואפילו לא לראות את עיניו פקוחות.
לאור כל הקושי אני מוצאת את עצמי מתרחקת מחברותיי הטובות ביותר, מנתקת קשרים של 25 שנים עם חברות שהן כמו אחיות. אני פשוט לא יכולה אחרת. היום ניסיתי לפגוש את חברתי הטובה ביותר אשר נמצאת בהריון מתקדם עם תאומים, אבל זה היה כל כך קשה שאחרי כמה שעות ביחד פשוט ביקשתי ממנה ללכת ואחר כך התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני לא מסוגלת לראות אותה. אני מרגישה כפוית טובה, שהן ככה מנסות לעזור לי ואני רק דוחקת אותן הצידה ומשאירה לידי חברה אחת, שגם רע לה בחיים מסיבות לא סימפתית אחרות..
בכל אופן, אני כותבת וכותבת ובעצם אני רק רוצה לשמוע את דעתכן וגם אולי אם בא לכן ליצור קשר מעבר לעולם הווירטואלי ... אולי זה יעזור
תודה על ההקשבה..
