מחפשת ומתלבטת
את הפורום שלכן גיליתי כבר בתחילתו, בזמן שהתלבטתי (ועדיין אני מתלבטת) לגבי חינוכו של בני בן השנה וחצי – חיפוש דרכינו – שלי ושלו, מה מתאים לנו – לי ולו. הנחתי כל מיני הנחות לגבי חינוך ביתי וחינוך ממסדי, וחיפשתי תשובות. בדיוק אז נפתח הפורום שלכן ומאז אני עוקבת אחריו בקביעות. למדתי שההנחות שהנחתי לגבי החינוך הביתי אינן נכונות – חינוך ביתי + תשומת לב ומרכוז סביב הילד. את זה דווקא היה לי קל לבצע….. והבנתי שבעצם הילד הופך להיות חלק ממערך החיים שלנו בבית – כלומר לא המרכז. את זה כבר קשה לי יותר לבצע…. ואני עדיין לומדת ומחפשת דרך. זהו בני השלישי. את שני בני הגדולים (בתחילת גיל ההתבגרות) שלחתי למסגרת בגיל די צעיר (חצי שנה בערך) ולמזלנו – המעון שהם שהו בו היה מדהים ונוהל והופעל על ידי אישה מדהימה שתמיד היתה שם בשביל כולנו, גם ברגעים קשים. אח"כ הם הלכו לבית ספר יסודי "רגיל" שם הייתי מאוד פעילה. אני לא יודעת אם בעקבות פעילותי בבית הספר או בלי שום קשר אליה – לבנים שלי היה טוב – הם הרגישו בנוח בבית הספר ובמסגרת דרישותיו. כשהרגשתי שבני זקוקים לחופש מהמסגרת – לקחנו חופש, יום, יומיים, לפי הרגשתי והרגשתם. כשנשאלנו – הסברתי למנהלת ולמורות (לא הוזמנו או משהו כזה, פשוט בשיחה בסופרמרקט) והן תמיד קיבלו זאת – או כמו שאמרה אחת המחנכות של בני – כולנו זקוקים מדי פעם לשקט, והורדת מהלך. הם תמיד הלכו בשמחה – וכשלא – העדפנו להישאר בבית. כרגע אני מחפשת שוב – מחדש – את השילוב, בין צרכים של כולנו. בעיקר מאחר והמעון הקודם אינו קיים עוד ובני הקטן נמצא במסגרת קטנה שאיני מרוצה ממנה. (תחושת בטן בלבד ואני בד"כ סומכת על תחושות הבטן שלי אלא שבעצם לא קרה שם שום דבר והחמוד דווקא פורח בזמן האחרון – אחרי תקופת ההסתגלות) הוא נמצא שם 3 שעות ביום מקסימום, ובשנה הבאה הוא יעבור לגן אחר לגביו יש לי הרגשה טובה מאוד. קשה לי עם תחושת אי הנוחות הזו – מאחר ואני חייבת את הזמן הפנוי הזה. רגשות האשם חוגגים….
את הפורום שלכן גיליתי כבר בתחילתו, בזמן שהתלבטתי (ועדיין אני מתלבטת) לגבי חינוכו של בני בן השנה וחצי – חיפוש דרכינו – שלי ושלו, מה מתאים לנו – לי ולו. הנחתי כל מיני הנחות לגבי חינוך ביתי וחינוך ממסדי, וחיפשתי תשובות. בדיוק אז נפתח הפורום שלכן ומאז אני עוקבת אחריו בקביעות. למדתי שההנחות שהנחתי לגבי החינוך הביתי אינן נכונות – חינוך ביתי + תשומת לב ומרכוז סביב הילד. את זה דווקא היה לי קל לבצע….. והבנתי שבעצם הילד הופך להיות חלק ממערך החיים שלנו בבית – כלומר לא המרכז. את זה כבר קשה לי יותר לבצע…. ואני עדיין לומדת ומחפשת דרך. זהו בני השלישי. את שני בני הגדולים (בתחילת גיל ההתבגרות) שלחתי למסגרת בגיל די צעיר (חצי שנה בערך) ולמזלנו – המעון שהם שהו בו היה מדהים ונוהל והופעל על ידי אישה מדהימה שתמיד היתה שם בשביל כולנו, גם ברגעים קשים. אח"כ הם הלכו לבית ספר יסודי "רגיל" שם הייתי מאוד פעילה. אני לא יודעת אם בעקבות פעילותי בבית הספר או בלי שום קשר אליה – לבנים שלי היה טוב – הם הרגישו בנוח בבית הספר ובמסגרת דרישותיו. כשהרגשתי שבני זקוקים לחופש מהמסגרת – לקחנו חופש, יום, יומיים, לפי הרגשתי והרגשתם. כשנשאלנו – הסברתי למנהלת ולמורות (לא הוזמנו או משהו כזה, פשוט בשיחה בסופרמרקט) והן תמיד קיבלו זאת – או כמו שאמרה אחת המחנכות של בני – כולנו זקוקים מדי פעם לשקט, והורדת מהלך. הם תמיד הלכו בשמחה – וכשלא – העדפנו להישאר בבית. כרגע אני מחפשת שוב – מחדש – את השילוב, בין צרכים של כולנו. בעיקר מאחר והמעון הקודם אינו קיים עוד ובני הקטן נמצא במסגרת קטנה שאיני מרוצה ממנה. (תחושת בטן בלבד ואני בד"כ סומכת על תחושות הבטן שלי אלא שבעצם לא קרה שם שום דבר והחמוד דווקא פורח בזמן האחרון – אחרי תקופת ההסתגלות) הוא נמצא שם 3 שעות ביום מקסימום, ובשנה הבאה הוא יעבור לגן אחר לגביו יש לי הרגשה טובה מאוד. קשה לי עם תחושת אי הנוחות הזו – מאחר ואני חייבת את הזמן הפנוי הזה. רגשות האשם חוגגים….