מחפשת את שביל הזהב
זקוקה לאוזן קשבת ועצה. נשואה 10 שנים, שני ילדים קטנים שחולים המון, המון, עובדת ונעדרת הרבה בגלל הילדים. בעלי חוזר מאוחר בערב, הילדים מאוד קשורים אליו ומאוד חם כלפיהם אבל ברמת הטיפול היומיומי עזרתו היא מעטה. בלילות אני קמה. אמא שלי גרה עשר דקות ממני אבל ממש לא מעוניינת לעזור בשעות קשות או לבקר בשעות טובות, תעשה זאת בלית ברירה אם אבקש ממש אבל חוסר הרצון שלה פגע בי מאוד בעבר ולכן הפסקתי לבקש באופן מוחלט. ניתקתי קשר ברמה הרגשית, לא מדברת איתה בטלפון, אנחנו מתראות מדי שבוע-שבועיים בפורום משפחתי כללי. בשנים האחרונות התקרבתי מאוד לאמא שלו, היא אשה חמה ומביעה אהבה כלפיי ילדיי בצורות שאמא שלי אף פעם לא הביעה כלפי או כלפיהם.ההורים שלו גרים מרחק שעה נסיעה מאיתנו ואף פעם לא מגיעים אלינו אלא אם כן זה אירוע משפחתי. לאחר הלידה הראשונה שלי חמותי עזרה לי הרבה בשנה הראשונה כי הייתי נוסעת אליה. אחרי הלידה השניה עזרה מעט כי כבר לא יכולתי לנסוע אליה (שני ילדים..). בחודשים האחרונים היו לי מספר משברים רציניים עם הילדים, משברי בריאות קשים בלי לפרט, ונשארתי ממש לבד במערכה. נפגעתי קשות מחמותי כשביקשתי ממנה להגיע ביום קשה במיוחד כשגם אני וגם שני הילדים חולים והיא מרחה אותי וביקשה שאגיע אליה. הסברתי לה שאני לא מסוגלת לנהוג, לא ישנתי כל הלילה, שניהם חולים וגם אני. דרך אגב שתי הסבתות בפנסיה וזמן לא חסר. השאלה שלי היא סביב היחס שלי לחמותי. כפי שקרה עם אמי, וזה דפוס שלי, פשוט ניתקתי קשר. הכעס הורג אותי ואני הנפגעת העיקרית ולכן אני מעדיפה לסגת, להתרחק וכך פחות לכעוס. היא כמובן נפגעה, ממצב של טלפונים יומיומיים והתעדכנויות במצב הילדים ומצב של חברות וחיבה הדדית עמוקה בינינו אני פשוט נעלמתי. לא עניתי לטלפונים עד שהפסיקה לצלצל. השאלה איך מוצאים את שביל הזהב. אני בהחלט כועסת כי אם היא ככ אוהבת את נכדיה את בנה ואותי כפי שתמיד טוענת, למה לא מוכנה באמת להתאמץ ולתת מעצמה. כולה מילים ואין מעשים. יש פער גדול מאוד בין כמה שהאשה הזו משקיעה בעצמה, בחברותיה ובתחביביה לכמה שהיא משקיעה בנכדיה אבל היא מתיימרת להיות בראש ובראשונה הסבתא. דורשת מאיתנו ברמה הרגשית המון וגם להגיע כל שבוע.
השאלה איך להתנהל מולה עכשיו בצורה שלא תיפגע, הרי היא לא רעה אלא מוגבלת ומרוכזת בעצמה (כמו אמא שלי...) וגם שאני לא אפגע מציפיות ואכזבות.
לגבי בעלי, הוא מבין אותי לגמרי, הוא מאוכזב מארבעת הורינו והדרך שבה הם מנהלים את הסבאות שלהם אבל הוא לא מתעסק בזה. בשבתות הוא משתדל להיות איתי ועם הילדים כמה שהוא מסוגל ולתת מעצמו מה שהוא מסוגל. עם אמא שלו יש לו אהבה עמוקה אבל לא מצלצל אליה ולא שומר על קשר הדוק. היא תמיד התעדכנה ממני.
תודה למי שהגיעה עד הלום.. אשמח לתגובות.
זקוקה לאוזן קשבת ועצה. נשואה 10 שנים, שני ילדים קטנים שחולים המון, המון, עובדת ונעדרת הרבה בגלל הילדים. בעלי חוזר מאוחר בערב, הילדים מאוד קשורים אליו ומאוד חם כלפיהם אבל ברמת הטיפול היומיומי עזרתו היא מעטה. בלילות אני קמה. אמא שלי גרה עשר דקות ממני אבל ממש לא מעוניינת לעזור בשעות קשות או לבקר בשעות טובות, תעשה זאת בלית ברירה אם אבקש ממש אבל חוסר הרצון שלה פגע בי מאוד בעבר ולכן הפסקתי לבקש באופן מוחלט. ניתקתי קשר ברמה הרגשית, לא מדברת איתה בטלפון, אנחנו מתראות מדי שבוע-שבועיים בפורום משפחתי כללי. בשנים האחרונות התקרבתי מאוד לאמא שלו, היא אשה חמה ומביעה אהבה כלפיי ילדיי בצורות שאמא שלי אף פעם לא הביעה כלפי או כלפיהם.ההורים שלו גרים מרחק שעה נסיעה מאיתנו ואף פעם לא מגיעים אלינו אלא אם כן זה אירוע משפחתי. לאחר הלידה הראשונה שלי חמותי עזרה לי הרבה בשנה הראשונה כי הייתי נוסעת אליה. אחרי הלידה השניה עזרה מעט כי כבר לא יכולתי לנסוע אליה (שני ילדים..). בחודשים האחרונים היו לי מספר משברים רציניים עם הילדים, משברי בריאות קשים בלי לפרט, ונשארתי ממש לבד במערכה. נפגעתי קשות מחמותי כשביקשתי ממנה להגיע ביום קשה במיוחד כשגם אני וגם שני הילדים חולים והיא מרחה אותי וביקשה שאגיע אליה. הסברתי לה שאני לא מסוגלת לנהוג, לא ישנתי כל הלילה, שניהם חולים וגם אני. דרך אגב שתי הסבתות בפנסיה וזמן לא חסר. השאלה שלי היא סביב היחס שלי לחמותי. כפי שקרה עם אמי, וזה דפוס שלי, פשוט ניתקתי קשר. הכעס הורג אותי ואני הנפגעת העיקרית ולכן אני מעדיפה לסגת, להתרחק וכך פחות לכעוס. היא כמובן נפגעה, ממצב של טלפונים יומיומיים והתעדכנויות במצב הילדים ומצב של חברות וחיבה הדדית עמוקה בינינו אני פשוט נעלמתי. לא עניתי לטלפונים עד שהפסיקה לצלצל. השאלה איך מוצאים את שביל הזהב. אני בהחלט כועסת כי אם היא ככ אוהבת את נכדיה את בנה ואותי כפי שתמיד טוענת, למה לא מוכנה באמת להתאמץ ולתת מעצמה. כולה מילים ואין מעשים. יש פער גדול מאוד בין כמה שהאשה הזו משקיעה בעצמה, בחברותיה ובתחביביה לכמה שהיא משקיעה בנכדיה אבל היא מתיימרת להיות בראש ובראשונה הסבתא. דורשת מאיתנו ברמה הרגשית המון וגם להגיע כל שבוע.
השאלה איך להתנהל מולה עכשיו בצורה שלא תיפגע, הרי היא לא רעה אלא מוגבלת ומרוכזת בעצמה (כמו אמא שלי...) וגם שאני לא אפגע מציפיות ואכזבות.
לגבי בעלי, הוא מבין אותי לגמרי, הוא מאוכזב מארבעת הורינו והדרך שבה הם מנהלים את הסבאות שלהם אבל הוא לא מתעסק בזה. בשבתות הוא משתדל להיות איתי ועם הילדים כמה שהוא מסוגל ולתת מעצמו מה שהוא מסוגל. עם אמא שלו יש לו אהבה עמוקה אבל לא מצלצל אליה ולא שומר על קשר הדוק. היא תמיד התעדכנה ממני.
תודה למי שהגיעה עד הלום.. אשמח לתגובות.
