מחפשת "אחים לצרה"

[נירה ב]

מחפשת "אחים לצרה"

מספר ימים אני מחפשת פורום לאלמנים אלמנות ללא הצלחה רבה.הגעתי לפורום זה. בתקווה שאוכל להעזר בו.התאלמנתי לפני כחודש וחצי,בגיל צעיר יחסית (אני בת 48),כיום אני נמצאת בשיא התאבלותי,הכל נראה לי שחור , חסר תקווה ,עוברות מחשבות קשות של תנודות בין רצון לחיות ובין רצון לסיום החיים באופן פסיבי .תחושות קשות של בדידות ,געגועים והרבה זכרונות.במהלך השבעה הייתי מוקפת בהמון חברים ולא היייתי רגע אחד לבד. כיום דווקא כשהאבל בשיאו כל אחד חוזר לחייו ו"לחור שלו".אפילו ,במשפחה הקרובה כל אחד מתאבל בדרכו הוא, ולא דומה דרך אחת למשנה. לעיתים, נדמה לי כי אני היחידה שכל כך מתגעגעת , בוכה ואבלה.דבר שמגביר כמובן את תחושת הבדידות. החלטתי להצטרף לפורום מתוך תחושה נואשת של מה אפשר כבר להפסיד? נראה לי כי יש הבדל בתהליך עיבוד האבל ושלביו ,בין אם מאבדים בעל ,בן, אח או בן דוד. אשמח אם אמצא בפורום מה שנקרא "אחים לצרה" עימם אוכל להתחלק בחוויות משותפות כמו גם פתרונות לבעיות מאוד מעשיות שמתעוררות.

 

[רוני לא חשובה]

שלום נירה.

אני איבדתי את אבי בהיותי בת 12 ומאז חייתי עם אמי. לאחר שנים, איבדתי את בני שנולד שבעה חודשים לפני הזמן. את בני מעולם לא תיכננתי, הייתי בת 16, ילדה עם תקוות ותוכניות לעתיד. עד שיום אחד קרה דבר נוראי שעליו אני לא אכנס ועד שהשלמתי עם העובדות איבדתי את בני עקב חומר ששיבש לי את הלידה. הרופאים מצאו שהנרתיק שלי סגור ביצענו ניתוח והכול היה בסדר אך חומר שניתן לי בתחליף לחומר אחר שיבש את הכול. וכמו שציינתי אבי מת בגיל 45, אני הייתי בת 12. כיום אני בת 21 גרה לבדי בדירה בעלת חדר אחד בצפון תל אביב. ניראה לי שאני מתאימה לכינוי "אחות לצרה" ואני בטוחה שעוד הרבה.

 

[נוס נוס]

אחות

שלום נירה קראתי בכאב את מה שכתבת והבנתי כל מילה. אני איבדתי את בעלי לפני ארבעה חודשים בדיוק. נותרתי אלמנה צעירה (24) בלי ילדים. המשפחה שלי- ההורים והאחים שלי וההורים והאחים שלו- מחבקים אותי קרוב אליהם ואיתי כל הזמן. אבל זה לא זה. כל אחד מהם איבד משהו אחר- אח, בן, גיס, חתן- אני איבדתי את החבר הכי טוב שלי, את בן זוגי, את אהובי, את זה שחלמתי איתו וראיתי את עצמי בונה איתו עתיד. את צודקת. אף אחד מהם לא מבין מה איבדתי. אף אחד מהם לא הולך לישון בלילה והצד השני של המיטה ריק ושקט. איןאת מי לשתף בחוויות הכי טריוויאליות של החיים- פשוט ריקנות והרבה אין. אבל בתוך האין הזה, אני משתדלת לעשות את הדברים הכי נכונים והכי מועילים. להנציח אותו הכי טוב שאני יכולה, לקיים את מה שהוא היה רוצה שאני אעשה- לחזור ללימודים, להתקדם בחיים והכי חשוב- לא ליפול. אז גם כשיש ימים קשים, וגם כשהכל נראה שחור ורע, אני נזכרת בחיוך המקסים והמעודד שלו ובאהבה הגדולה שהוא נתן לי- ומזכירה לעצמי- שאסור לי וגם לא ממש כדאי לי ליפול. הרבה כח צריך להתמדדות הזאת אבל אני מאמינה שבתוך תוכינו- בתוך כל אחת מאיתנו- הכח הזה קיים. בהצלחה אני אני מזמינה אותך לאתר ההנצחה של בעלי:

 

[KEREN001]

תגובה ל מחפשת אחים לצרה../images/Emo24.gif

שלום לך, אני מבינה את המצב שאת נמצאת גם אני איבדתי אבא בגיל 13 לפני 11 שנה ובאמת אני לא ישקר לך את נשארת עם הבעייה כולם ממשיכים בחיים שלהם ורק את נשארת עם זה אובדן זה דבר נורא בלילה שאת בוכה בכרית אין לך למי לפנות אני נורא מבינה אותך אבל תביני משהו אחד אף אחד לא יעזור לך אם את לא תעזרי לעצמך אני יודעת שאין מצב רוח חשק לעשות כולם אבל את חייבת להיות חזקה למען עצמך את עדיין צעירה ועוד תעבירי דברים בחיים תכתבי לי שלך קרן

 

[אמא של ג.]

נירה ב יקרה

אחות, אכן אחות לצרה. אני אלמנה כבר חמש שנים, שלושה חודשים ויום. בשנתיים יותר גדולה ממך הייתי. והוא ´עזב´ אותי ´לטובת´ הבן שנפל שנתיים ועשרה חודשים קודם. ימים קשים מחכים בפתח ואת רק בתחילת הדרך. אין עצות. אפשר רק לשתף בתחושות וחוויות. כל אחד עם ההתמודדות שלו. אין הדברים דומים באובדנים שונים, כשם שאין התמודדות דומה בין אנשים שונים אם את רוצה לדבר שלא דרך הפורום את יכולה לכתוב אלי לדוא"ל שלי או לשלוח מסר. קחי כל יום בנפרד, כמו ללמוד ללכת. לאט... לאט... לאט... ושימרי על עצמך. שלך ורד ע.

 

[אשחר1]

הכיוון הנכון

נירה יקירתי את מאוד צודקת יש הבדל רב בין סוגי אובדן שונים. רבים יאמרו לך שלא כך הוא, יש מהם שיציעו לך ניסיון שאינו רלבנטי ויצהירו על הבנה שאינה אפשרית. אל תשעי אליהם חפשי את אלה שאובדנם זהה לשלך הם שיבינו באמת את תחושותייך והם אלה שיוכלו לתרום לך מניסיונם. גם להכרה כי הבעיות והתחושות שלך משותפות לאנשים אחרים מקילה קצת. התנסיתי בסוגי אובדן שונים וחשבתי שאני מבין עד ששכלתי את בני. מרגע זה ואילך למדתי על השונות ועל חוסר היכולת להיזדהות ולהבין מי שחווה אובדן שונה מאלה שאותם חוויתי. למדתי שמרות השיחות גלויות הלב עם ילדיי החיים איני יודע כיצד השפיע עליהם נפילת אחיהם. באופן כללי אנחנו חולקים את צער הכאב מבלי שנבין בדיוק את משמעותם והשפעתם על ילדינו. יש חשיבות רבה לכן לחלוק את ההרגשות והבעיות עם אנשים שחוו אותו אובדן כי שם ימצאו הרבה נקודות השקה, שם תימצא היכולת להיזדהות ושם יימצא הצורך להתמודד עם בעיות זהות. אילן