(זה היה זריז)
אני מכיר את הקטע של התרוצים המעולים. כשאני מנסה להתמקד על זה אצלי, אני רואה שחלק מהתרוצים באמת נכונים מנקודת המבט של אותו הרגע כלומר, באותו רגע שצריך לפעול, או להחליט, אני לא רואה, ובעצם שוכח, את ה´תועלת´ ואת הצדדים השליליים (אם יש), לעומת רגעים בהם אני נמצא בפרופורציות רחבות יותר. לדעתי חוסר היכולת להרגיש את התועלת או החסרון של מעשה X, נובע מחוסר מקומי של אנרגיה ו/או התקבעות מקומית של נקודת התפיסה. פתרונות מהאמתחת? לא ממש. להשאר ברמת אנרגיה גבוהה (אח..., הביצה והעז). אחד הפתרונות (הלא מומלצים) הוא לנסות את מה שהביא אותנו עד הלום: שינון וחזרה אוטומאטיים, כמו תוכי, משמעת עצמית כפויה. כאמור, אפשרי, יעיל, לא תמיד מומלץ. ובכל זאת, מה כן? מנסיוני, 2 דברים: פיתוח רגישות, ולחץ מבחוץ. אם הרגישות שלי גבוהה, אני "נאלץ" לבצע תרגילים מסויימים, אני חש שזה וזה טוב לי, או זה וזה "תוקע" אותי. לי אישית יש בעיה עם אוכל (אז מה אם אני רזה). אז כשאני יושב לאכול, או בכלל כשאני חושב "האם לאכול צהריים", אני הולך לרוקן לחצים, סוגר לרגע את העינים, אוטם את האוזניים, יושב, רצוי בתנוחה שלא מאמצת את הבטן (ישיבה על העקבים, לדוגמא). ואז אני מרגיש את הבטן, ואת כל המערכות. ב-80% מהמקרים אני מצליח "לדעת" כמה ומה כדאי לי לאכול, ומתי צריך להפסיק. אני גם אעדיף לאכול כשאין מסביבי גורמים שמפריעים להקשבה הפנימית. לחץ מבחוץ מה כלומר? רוצה לומר - איש, או מצב שבאים ו"מזכירים" לי את מה שאני לא רואה באותה נקודת זמן. (ראי פיסקה 2) איש שמזכיר לי יכול להיות מישהו למודע למצבי ומזכיר לי שזה מה שרציתי לעשות כשהייתי במודעות "גבוהה" יותר. איש גם יכול להיות דווקא מישהו שעושה הכל "הפוך", ובגללו אני מרחיק את עצמי לצד ה"שני", כלומר, בגלל שהוא "תקוע", אני אלך לעשות מדיטציה. אני מובן? דוגמא למצב יכול להיות צורך קיומי ("אני חייב להיות צלול ובהיר מחשבה, כי אני הולך להפגש עם בחורה מדהימה היום בערב, אז אין לי ברירה, אני לא אטחן סופגניות, ואני כן אלך לעשות קצת טאי-צ´י בחוץ") יום משובח. (בלי קשר לנ"ל: אני מנדנד לך)