מחליקה...
מחליקה לה על הקרח, לבד, לבד, מסביבה רק קולות ילדים מצחקקים, אוושת הרוח באזניה והיא רק עם עצמה, היא ודמיונה, היא ומשובות נפשה... לקחה לה את הזמן לעצמה, ככה - גם חצי שעה באמצע החיים זה לא מעט, מנסה לסדר לעצמה את המחשבות, את הראש, מנסה להבין, לתייק, לשייך. מנסה לדעת בדיוק מה מקומה. האיש ההוא, ההוא שחדר כך לפתע לחייה, בלי לשאול רשות, בלי להודיע מראש, ככה חדר לו דרך השריון החיצוני העבה, דרך מעיל העור המשובח, עבר גם דרך כל שכבות ההגנה ואז, כשהגיע לגוף, לעור, החל פשוט לחלחל לתוך הדם, לפעפע לתוך עורקיה, ורידיה, נימי נפשה... והיא, תמימה שכמוה, אשה באמצע החיים, שני ילדים, עבודה, בעל (בעל? נו, שיהיה...) היא איבדה לא רק את שלוות נפשה אלא גם את שיווי משקלה, הנה היא כאן מלהטת על הקרח, על מחליקיים חדים כתער, אבל החיים זה כבר עסק אחר, הרבה יותר קשה. קמה בבוקר, מציצה במראה ולא בטוחה מי היא זו שמציצה חזרה - האם זו היא או אולי בת דמותה הוירטואלית. והאיש הזה, הגבר הזה, הילד הזה, זה ששלח יד ארוכה ובוטחת אל תוך נפשה, אל מעמקי נשמתה ודלה משם דברים שאפילו היא לא ידעה שהיו קיימים, והוא לא יוצא מבין כתלי ראשה, מבין קירות גופה, הוא פשוט לא יוצא משם... להיכן גרר אותה, להיכן נכרכה סביבו, קשורים כאילו נבראו מצלע אחת, בצלם אחד, כאילו מעולם לא נועדו להיפרד, איך כל מילה, כל הברה, כל תנועה שלהם מתמזגת בשלמות שכזו, והרי זה לא יכול להיות צירוף מקרים בלבד שזימן אותם, זה פשוט לא יתכן, היא ממלמלת לעצמה. ואיזה חיים היא חיה עכשיו, במי היא בוגדת, למי היא חוטאת, האם תוכל אי פעם להישיר עיניה אל המראה מבלי להתבייש? האם חייבת היא עוד דין וחשבון למישהו? ולאן זורמים חייה? על הקרח הכל כה פשוט, כה מובן מאליו, היא נעה בקלילות ובחן, כאילו נבראה להחליק, אבל במציאות? היא מחליקה מדחי לדחי... רק בדבר אחד היא מצליחה להתנחם, רק אושר פעוט אחד זימן לה הגורל - אותה יכולת הנתונה לכולנו להימצא במקום אחד, ולרחף אי שם בעולמות רחוקים בעת ובעונה אחת, לעשות הפרדה כה ברורה, כה מתבקשת בין הגוף שרגליו נטועות עמוק בקרקע, לבין הנפש המתעופפת לה אי שם בחלל האוויר, תרה לה אחר עולמות משלה...
מחליקה לה על הקרח, לבד, לבד, מסביבה רק קולות ילדים מצחקקים, אוושת הרוח באזניה והיא רק עם עצמה, היא ודמיונה, היא ומשובות נפשה... לקחה לה את הזמן לעצמה, ככה - גם חצי שעה באמצע החיים זה לא מעט, מנסה לסדר לעצמה את המחשבות, את הראש, מנסה להבין, לתייק, לשייך. מנסה לדעת בדיוק מה מקומה. האיש ההוא, ההוא שחדר כך לפתע לחייה, בלי לשאול רשות, בלי להודיע מראש, ככה חדר לו דרך השריון החיצוני העבה, דרך מעיל העור המשובח, עבר גם דרך כל שכבות ההגנה ואז, כשהגיע לגוף, לעור, החל פשוט לחלחל לתוך הדם, לפעפע לתוך עורקיה, ורידיה, נימי נפשה... והיא, תמימה שכמוה, אשה באמצע החיים, שני ילדים, עבודה, בעל (בעל? נו, שיהיה...) היא איבדה לא רק את שלוות נפשה אלא גם את שיווי משקלה, הנה היא כאן מלהטת על הקרח, על מחליקיים חדים כתער, אבל החיים זה כבר עסק אחר, הרבה יותר קשה. קמה בבוקר, מציצה במראה ולא בטוחה מי היא זו שמציצה חזרה - האם זו היא או אולי בת דמותה הוירטואלית. והאיש הזה, הגבר הזה, הילד הזה, זה ששלח יד ארוכה ובוטחת אל תוך נפשה, אל מעמקי נשמתה ודלה משם דברים שאפילו היא לא ידעה שהיו קיימים, והוא לא יוצא מבין כתלי ראשה, מבין קירות גופה, הוא פשוט לא יוצא משם... להיכן גרר אותה, להיכן נכרכה סביבו, קשורים כאילו נבראו מצלע אחת, בצלם אחד, כאילו מעולם לא נועדו להיפרד, איך כל מילה, כל הברה, כל תנועה שלהם מתמזגת בשלמות שכזו, והרי זה לא יכול להיות צירוף מקרים בלבד שזימן אותם, זה פשוט לא יתכן, היא ממלמלת לעצמה. ואיזה חיים היא חיה עכשיו, במי היא בוגדת, למי היא חוטאת, האם תוכל אי פעם להישיר עיניה אל המראה מבלי להתבייש? האם חייבת היא עוד דין וחשבון למישהו? ולאן זורמים חייה? על הקרח הכל כה פשוט, כה מובן מאליו, היא נעה בקלילות ובחן, כאילו נבראה להחליק, אבל במציאות? היא מחליקה מדחי לדחי... רק בדבר אחד היא מצליחה להתנחם, רק אושר פעוט אחד זימן לה הגורל - אותה יכולת הנתונה לכולנו להימצא במקום אחד, ולרחף אי שם בעולמות רחוקים בעת ובעונה אחת, לעשות הפרדה כה ברורה, כה מתבקשת בין הגוף שרגליו נטועות עמוק בקרקע, לבין הנפש המתעופפת לה אי שם בחלל האוויר, תרה לה אחר עולמות משלה...