מחירות לעבדות?

[נוסעת סמוייה]

מחירות לעבדות?

אהוד קינן, ב- Ynet, חש כי אם הוא לא יהיה ברשת כל הזמן, הוא יפספס משהו, ושואל מהו המחיר על כך. "כבולים לרשת: עבדות 2.0" - מאת: אהוד קינן, Ynet, 12.04.06 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3239344,00.html החברים והמשפחה הפכו להיות חלק מהבלוג שלו, אימיילים ודברים מעניינים שהוא מוצא - חייבים להתפרסם בבלוג שלו, תמונות מטיול עם חברים - חייבות להתפרסם מיידית בפליקר, אחרת החברים מתקשרים לשאול אם הוא חולה... "הפוסטים הבלוג, התמונות בפליקר, הלינקים בשירות הקישורים הקהילתי דלישס וכל אתרי 'ה-web2.0 בטא' (שדומה כי הפכו שם נרדף ל'אתר אליו נרשמתי פעם אחת ומיד שכחתי את הסיסמה') – אמורים לשרת אותנו ולשפר את חיינו. בפועל, הם תובעים מאיתנו להקדיש להם יותר ויותר זמן ומשעבדים אותנו. הפכנו לעבדים 2.0. אנחנו חיים למען הנוכחות האינטרנטית שלנו, שהפכה לנוכחות האפשרית היחידה". גם איתן כספי, כתב על מצב שבו "במקום לחיות את החיים כמצב עיקרי, וכמצב משני לתאר אותם, להתייחס אליהם, בבלוג - לעבור למצב בו החיים הם מצב משני המשמש כחומר בעירה לבלוג, זה לא בריא. זה היפוך תפקידים של עיקרי ומשני". הוא מספר גם על כרמל ויסמן, שכתבה על כך שהיא "תפסה את עצמה מתחילה לחשוב מה היא תכתוב בבלוג עוד לפני שעשתה את הפעולות שהתכוונה לעשות (כמו לצפות בהצגת תיאטרון)"; ועל כך שהוא התחיל להרגיש שהוא מתקדם לכדי מצב די דומה. לעומתם, אליחי וידל, מקפטן אינטרנט, מסביר מדוע לא יפתח בלוג ולא יעלה תמונות לפליקר: "אם יש לי משהו חשוב להגיד, אומר אותו לקרובים אלי. אם יש תמונה חשובה, אשלח במייל. אני לא חש צורך לפתוח בלוג רק כדי לראות את גווייתו צפה ברשת אחרי שההתלהבות שככה" ("למה לא אפתח בלוג" - מאת: אליחי וידל, קפטן אינטרנט-הארץ, 26.03.06 http://www.haaretz.co.il/captain/pages/ShArtCaptain.jhtml?contrassID=11&subContrassID=4&itemNo=698327 ) האם האינטרנט האיץ תהליכי חשיפה, עד כדי כך שהפך להיות הדרך היחידה או העיקרית לצורך תקשורת בין-אישית? האם הצורך בקהל גדול של קוראים וצופים זרים - בא על חשבון החוויה הפרטית, האישית, המשפחתית, הבין-חברים?

 

[e-magine]

כולם צודקים, כל אחד בנפרד צודק

אפשר להתייחס לעניין הזה מכנה זוויות. אני אעלה כמה נקודות: 1. מחרות לעבדות ווב 2.0? זו ההתלהבות של ההתקלות בדברים חדשים ומדהימים. אז יש כאלה שהתלהבו בווב 1.0 ואפילו הגיעו להתמכרות ויש שלא. לטעמי החדירה של ווב 2.0 לרשת העברית (כלומר לאתרים הכתובים בעברית) חלשה ביותר, ככה שאני לא רואה כאן סכנה גדולה. יש מתלהבים, יש משתעבדים, יש מתמכרים ויש גם אדישים ומתעלמים. 2. "חובת הנוכחות ברשת". גם כאן יש כל מיני דרגות. הרוב העצום משתתף פסיבי. אפילו לא כותב תגובות בבלוגים. לא כל מי שמבלג משתף גם תמונות, לא כל מי שמשתף תמונות כותב טקסטים. בעיניי יש מצבים בחשיפה למה שקורה ברשת שדומים למצב של אדם שיוצא מאיזה כפק נידח ועובר למטרופולין או יותר נכון, עובר מאיזו מדינת עולם שלישי לאיזו מדינה שהיא במרכז התרבותי של העולם. תחשבו על סממנים תרבותיים של לבוש. למשל, נניח שבמדינה מסויימת אסור ללכת בגופיה (בלי שרוולים) ופתאום מגיעים לאיזו מדינה שבה אחוז גדול מהאוכלוסיה לובש ביגוד מאד חושפני וצמוד. אף אחד לא אומר למהגר/ת שהוא/יא חייב/ת להתאים את לבושו/ה אבל אחרי זמן מה, יכול להיות מצב שהמהגר/ת רוצה מאד להפסיק להתבלט בלבושו החריג ולהיות "כמו כולם". ברשת, אף אחד לא מכריח אותנו להעלות בלוגים ואלבומי תמונות וגם לא להיחשף בכל מיני כלים, אבל קיים מרכיב המקובלות והאיניות. אנשים מסויימים רוצים להשתייך לקבוצה המתקדמת באוכלוסיה ולכן לפעמים מגיעים לאיזו חשיפה עליה מצטערים אחר כך. בנוסף, נוכח ריבוי החשיפה ההדדית, כבר לא ברור בכלל מהן הנורמות. שוב אם נלך לנושא הלבוש, גם אם האופנה חושפנית, זה עוד לא אומר שהבגדים צריכים להיות שקופים. אבל לפעמים, יש כאלה שלהיות אופנתי לא מספיק להם, הם צריכים להיות יותר ולכך יכול להיות מחיר. 3. "פתחנו בלוג ואלבום תמונות, מה עכשיו?" עכשיו הרוב יגלה שבעצם הוא לא יודע לצלם ו/או לכתוב. כלומר, כישרון - יוק. אז אם כבר יש חברים ברשת, יהיו כאלה שתמיד יפרגנו ויעודדו ויהפכו כל בלוגר זב חוטם למשורר או לסופר הלאומי וכל אחד שיש לו מצלמה לאיזה גאון צילום. מי שנהנה מכל האינטראקציה, בסדר גמור. חלק יכנסו למחול של רייטינג והשגת תגובות בכל מחיר וחלק פשוט יעזבו את הבלוג ואת אלבום הצילום לפני שהתחיל לכרום אור וגידים. אני בזמנו גרסתי בבלוג שלי שבמקרה הזה, יותר טוב לבלוגר למחוק את מה שהעלה וזכיתי לכל מיני גידופים מאנשים שלא הבינו מה כתבתי והבינו שאני מתנשא עליהם ומתיימר לקבוע מה איכותי ומה לא. אז קודם כל, מה שאמרתי שמי שבעצמו לא מרוצה מהתוצאות, יותר טוב לו שימחק. דבר שני, כן לכל אחד מאיתנו גם הזכות למטוח ביקורת על מה שאחרים כותבים ועושים. זה שהרבה פעמים אנחנו לא כותבים את הביקורת שלנו ברשת, זה פשוט משיקולים חברתיים ולפעמים מחוסר עניין או אפילו מרחמים

. 4. מה מוסיף לנו ווב 2.0? זה נושא גדול שמכל מיני סיבות אני לא רוצה לפתח אותו כאן. אפשר לומר שווב 2.0 מוסיף לנו כלי פירסום לכל פלט שאנחנו יכולים לפלוט. הוא גם מציע לנו לא להתרגש אנונימיות ולפתוח כל מיני דברים אישיים ומקצועיים בצורה אווילית לגמרי. הוא מאפשר לנו למשל לפתוח את היומן, כדי שכל אחד יוכל להסתכל בתוכו וגם להעיר הערות. הוא מציע לנו כל מיני כלי עבודה בצורה מאד מפתה. הוא אומר לנו שאם עד היום השתמשנו בתוכנות יקרות וכבדות שישבו לנו על המחשב האישי, היו להן דרישות מערכת, היו טעונות רשיון, עלו הון נראו לנו כלי עבודה מושלמים, ואולי לא קנינו כי היה לנו יקר וחלקנו הפרו זכויות יוצרים, עכשיו אפשר למצוא ברשת כל מיני תחליפים לכלים האלה, התחליפים האלה יושבים על הרשת, אין להם דרישות חומרה, לא מבקשים מאיתנו כלום, אבל מה, הרוב הם בטא, שזה אומר מבחינתנו כצרכנים שלשה דברים: א. שכל יום יש שיפורים ושינויים. ב. שברגע זה יכול להיות שבזמן שאנחנו מתמזמזים עם איזו תוכנה, באתר אחר יש תוכנה שהיא פי 7 יותר טובה וגם חינמית ואולי כדאי לחפש אותה. ג. שאנחנו מוזמנים לשים את חיינו, כמו בתכנית השלבים, בידי ישות יותר גדולה מאיתנו וזאת בעלי האתר עליו יושב הישום. זה אומר שיש אפשרות שנקום בבוקר וכל מסד הנתונים שאירגנו על השרת של מישהו אחר פשוט איננו ולא ברור מתי הוא יתעורר, אם בכלל, זה אומר, שיכול להיות שפעילות האתר תהיה הפכפכה כמזג האוויר בימים אלה וזה גם אומר שיכול להיות שלא נקבל תמיכה של ממש וגם שמה שהיה בחינם כבר לא, כי פתאום המתכנת עשה אקזיט ומכר את האתר לאיזה ענק אינטרנט שהחליט שהוא גובה כסף על השרות. בקיצור, החיים לא בהכרח יותר קלים. האם אפשר להשתעבד לכל הטירוף הזה? למה לא?

 

[e-magine]

קישור לגבי סעיף 4

דוגמא: היומן של גוגל

 

[צלליתה]

ללא ממש קשור

אבל זה מעסיק אותי כרגע: ווב 1.0, 2.0, 3.0 וכו, כבולע זמן. פעם מזמן מזמן דובר על כך שהמחשב יחסוך לנו זמן. היום אנחנו כבר יודעים בבטחון גמור שהמחשב, התוכנות שיושבות עליו, ובעיקר הרשת, ללא קשר לווב זה או אחר אינם חוסכים לנו זמן, אלא להפך, גוזלים זמן. יש בלוגרים שכותבים על הרשת וקל לי לדמיין את הקיום המצוצמם שלהם ליד המחשב. 12 שעות לגלוש, שעה שעתיים לכתוב על זה, איך שהוא מסתדר לי. אבל יש אחרים שמתארים בבלוגים שלהם (בפוסטים ארוכים ותדירים) חיים מלאים ועשירים בעשיה, עם תיעוד של העשיה (כרגע אני מרוכזת בבלוגים של אמנים. אז אולי התמונה היומית שהצייר מעלה היא משהו מהבוידם שלו, אבל ההזמנות לתערוכה, הביקורות על התערוכה, וכו, הם עכשויים. אני בודקת תאריכים). ופה אני לא מסוגלת לעשות הערכת שעות שמסתכמת ב24. איך אנשים מספיקים כל כך הרבה, וגם מספיקים לכתוב על זה? ומעבר לכתוב על זה, לבלות מספיק זמן ברשת כדי להפיץ את זה? אני אכולת קנאה

 

[simplex]

בעצם הבעיה היא בציפיות

לקבל חומר מקופ"ח, למשוך טפסים עבור מס הכנסה, לנהל את חשבון הבנק, להשיג תשובות לשאלות, להשיג מידע נדיר או חומר נדיר, ועוד. כל אלו לוקחים הרבה פחות זמן בזכות המחשב והאינטרנט. אבל כשהיכולות משתנות, גם הציפיות מתאימות את עצמן, וזו עשויה להיות הסיבה לכך שבפועל לא נחסך לנו זמן. מחוץ לזה, גם העובדה שהמחשב והתוכנות מחייבות אותנו להתעמת כל הזמן עד ידע חדש. קחו לדוגמא מוסיקאי שעובד עם תוכנה לניהול אולפן הקלטות. מצד אחד בכל גירסה חדשה שלה, יש שיפורים שמקלים מאוד את החיים, ופותרים המון בעיות. מצד שני, אם משדרגים תוכנה לעיתים קרובות, כל הזמן צריך ללמוד דברים חדשים, ואף פעם לא מגיעים לרמת שליטה גבוהה בתוכנה הקיימת.

 

[נוסעת סמוייה]

ממש על זה כתב ירדן לוינסקי:

ירדן לוינסקי - "ניהול קשב ואזרחי העידן הדיגיטלי הנואשים", 09.04.06 הוא כותב על הניסיונות שלנו לתמרן ולהספיק משימות ומטלות שונות ומגוונות, והוא אומר שאנו עושים זאת ע"י "הרחבת היכולת שלנו לשים לב (Attention) לדברים שמסביבנו" [...] "אנו מרחיבים את הגבול העליון של יכולת הקשב שלנו, על ידי הוספת דברים נוספים שצריך לשים לב אליהם". הוא מזכיר טכניקה של "התמקדות וסריקה", המאפשרת לנו "תשומת לב מתמשכת חלקית", כי "אנחנו מרגישים שאם אנחנו לא חלק ממה שקורה ברשת האירועים שמתרחשת סביבנו, אז אנחנו לא קיימים. כאשר אנחנו מודעים למה שקורה סביבנו, אז אנחנו מרגישים מחוברים". וכמובן, הטכנולוגיה שנועדה להקל על ניהול הזמן - היא גם הטכנולוגיה שיוצרת את העומס החדש.

 

[נוסעת סמוייה]

הנקודה המרכזית,

כמו שאני מבינה אותה, היא הנקודה השנייה שלך. כי התלהבות מדברים חדשים - זה משהו שבא והולך (כל אחד והקצב שלו, כל אחד ומידת ההתלהבות שלו). נקודה 3 היא, לדעתי, הרחבה של נושא ההתלהבות: אנשים מנסים את היישומים החדשים האלה, יש מוכשרים ביניהם, ויש כאלה שלא. יש כאלה שיתמידו ואולי אפילו יישאבו חזק לזה, ויש כאלה שישתעממו אחרי זמן מה. אני בכלל לא מדברת פה על "התמכרות", כי זה לא העניין. העניין, לדעתי, הוא שעבור חלק (כרגע) מהאוכלוסיה - אם אין לך נוכחות ברשת (בלוג, פליקר, דלישס, רשתות חברתיות) - אתה כאילו לא קיים. למשל, אתה כבר לא מספר חוויות לחברים ולבני משפחה - אתה כותב על זה בבלוג. ולא רק שאתה כותב על זה בבלוג - אתה חושב על מה תכתוב כאשר אתה בתוך החוויה, או אפילו עוד לפני שיצאת אליה. ואם אתה לא מעלה תמונות מהטיול לפליקר - החברים חושבים שאתה חולה. זה יוצר שיעבוד לדיווח. וזה אפילו לא דיווח או שיתוף לאנשים קרובים, זה לאיזו קבוצה שבחלקה או ברובה מורכבת מאנשים זרים לך.