מחויבות
באהבה אני נותן ונותן, כל מה שאני רוצה לתת והיא רוצה לקחת. באהבה אני גם לוקח, כל מה שהיא רוצה לתת ואני רוצה לקחת. אז אני יושב פה וקורא וקורא וקורא וקורא, וכל מה שאני רואה זה בעיקר בחורות אבל גם פה ושם איזה בחור, וכולם רוצים לתת ולתת ולתת. לתת הכל … מין, ארוטיקה, תשומת לב, הקרבה… ובסופו של דבר אין מי שלוקח. אז מה קורה פה אני שואל את עצמי. מה כולם פה פריירים? למה אתם לא רוצים לקחת מה שכל כך הרבה אנשים משתוקקים לתת? למה? למה? למה? למה? ממה אתם מפחדים??? אולי למישהו יש תשובה טובה יותר, ואם כך אז בבקשה אני מקשיב, אבל זאת התשובה שלי: מחויבות. מחויבות. מחויבות. מחויבות. כולם מפחדים מהמחויבות. אני מתבונן בעינייך ורואה את כל התשוקה וכל הנכונות להקרבה, אני רואה את הכל אבל יש שם עוד משהו. את תובעת ודורשת בעלות ובלעדיות. וכמו שאת תובעת, את גם משליכה את מגבלותיך עלי. את מפחדת שכמוך גם אני ירצה לגזול ממך את החופש. אבל את חופש שלי אי אפשר לקחת. גם אי אפשר לתבוע עלי בעלות. אני שייך לכולם, וכך גם כולם שייכים לי. אין לי מחויבות לאף אחד, ובאותו זמן אני מחויב לכולם. להתאהב בשבילכם זה לתבוע בעלות, בשבילי זה לתבוע את החופש. לכן, לאהבה שלכם יש גבולות ואיסורים, ולי מותר הכל. האהבה שלכם מוגבלת בזן, בגזע, במין ואני אוהב את כל אשר סביבי. אני אוהב את העולם ואת כולם כמו שהם, והעולם אוהב אותי. ולכן כל עוד אנחנו יחד (כל עוד שנינו חיים כאן באותו עולם) אין לך שום סיבה אמיתית לפחד שאני יגזול ממך משהו. הפחד הזה נובע מתוכך, כי את מפחדת להישאר לבד ולכן את תובעת מין פוליסת ביטוח: מחויבות ובלעדיות לעולם. ואת זה אני מצטער, אבל אני לא יכול לתת. יש רק אחד שלו אני שייך, ולו אני חייב את כל התודה על כל הסרט היפיפה הזה שבו אני חיי. וכך מותר לי לאהוב את כולכם. מותר לי כי האהבה הזאת לא גוזלת ממני שום מחיר ולא באה על חשבון כלום. אני גם לא צריך לפחד משום דבר אבל אתם … מפחדים מהמחויבות ומאובדן החופש. ובו בזמן אתם תובעים מחויבות, וגוזלים ל"אהוביכם" את החופש. וכך אתם חיים בפחד מהמגבלות שאתם הפלתם על עצמכם ושוב ושוב מתפלאים על כך ש סערת הרגשות הגועשת שעליה אתם חולמים, דועכת ונעלמת במערבולת של פחדים עוד לפני שהיא באמת התחילה. אולי כדאי לחשוב על זה רגע קטן ולראות את אהובתי מתייסרת בגללי, כי אני לקחתי לה את ההזדמנות לחיות עם אותו אחד שיכול לתת לה יותר. אז אני מצטער אבל אם האישה שאני רוצה לעצמי יכולה להפיק יותר ממשהו האחר, אז אני יעדיף אותו עלי. כי אני אוהב אותה. גם אין פה שום תחרות. היא שייכת לו ולא לי. מה לעשות. וכך אני יושב ומתבונן בכאב ושומע גברים מדברים על הפחד מפני המחויבות, ועל השאיפה לקשר לא מעמיק ולא מחייב, הרצון לאהבה ללא רגשות, או למשל לקשר של "מין טהור" אני מקשיב ונשאר בודד עם הצורך שלי להעמיק עד אין סוף ולבלוע את כל מה שאת רק מוכנה לשחרר מהלב העצור שלך. אני גם לא דורש שום דבר, ולא מצפה לכלום, כך שכל מה שרק תתני יהיה בשבילי מתנה והפתעה ומה שלא תעשי אני יתבונן עלייך בפליאה וישתומם על דרך עבודתך המסתורית ועל כל היופי שדוחף אותי ומענג אותי על כל מה שסביבי. אני גם יודע שאם אהבתי אותך אפילו לשנייה אחת קטנה, מבט אחד קטן, מילה יפה וחודרנית …. אם רק לקחת את לבי לרגע, אני שלך לעולם. לעולם אני לא יעזוב אותך ואיפה שלא תהי, ואם מי שלא תלכי, ומה שלא תעשי, אני יהיה שם אתך, ואת תישארי עמוק בתוך לבי. (בארי, חוקרת, אלמונית, טילה, רסטהמן, …. וכל מי שכתב לי פה כל מילה שהיא אפילו דוקטור סוס שכל כך כועס עלי.) אבל מעבר לכל אני גם יודע שכולנו אותו הדבר, רק שחלק קטן מאתנו (100%) מתעלם מהטבע והחושים, מהיצרים והצרכים שלו ומעדיף להתעטף בתכריכי פחדים חמימים, ולוותר על כל ההזדמנויות האפשריות לספק את חייו ולהפוך את עצמו ממכונה תרבותית עצובה, לחייה מאושרת ממין אנושי.
באהבה אני נותן ונותן, כל מה שאני רוצה לתת והיא רוצה לקחת. באהבה אני גם לוקח, כל מה שהיא רוצה לתת ואני רוצה לקחת. אז אני יושב פה וקורא וקורא וקורא וקורא, וכל מה שאני רואה זה בעיקר בחורות אבל גם פה ושם איזה בחור, וכולם רוצים לתת ולתת ולתת. לתת הכל … מין, ארוטיקה, תשומת לב, הקרבה… ובסופו של דבר אין מי שלוקח. אז מה קורה פה אני שואל את עצמי. מה כולם פה פריירים? למה אתם לא רוצים לקחת מה שכל כך הרבה אנשים משתוקקים לתת? למה? למה? למה? למה? ממה אתם מפחדים??? אולי למישהו יש תשובה טובה יותר, ואם כך אז בבקשה אני מקשיב, אבל זאת התשובה שלי: מחויבות. מחויבות. מחויבות. מחויבות. כולם מפחדים מהמחויבות. אני מתבונן בעינייך ורואה את כל התשוקה וכל הנכונות להקרבה, אני רואה את הכל אבל יש שם עוד משהו. את תובעת ודורשת בעלות ובלעדיות. וכמו שאת תובעת, את גם משליכה את מגבלותיך עלי. את מפחדת שכמוך גם אני ירצה לגזול ממך את החופש. אבל את חופש שלי אי אפשר לקחת. גם אי אפשר לתבוע עלי בעלות. אני שייך לכולם, וכך גם כולם שייכים לי. אין לי מחויבות לאף אחד, ובאותו זמן אני מחויב לכולם. להתאהב בשבילכם זה לתבוע בעלות, בשבילי זה לתבוע את החופש. לכן, לאהבה שלכם יש גבולות ואיסורים, ולי מותר הכל. האהבה שלכם מוגבלת בזן, בגזע, במין ואני אוהב את כל אשר סביבי. אני אוהב את העולם ואת כולם כמו שהם, והעולם אוהב אותי. ולכן כל עוד אנחנו יחד (כל עוד שנינו חיים כאן באותו עולם) אין לך שום סיבה אמיתית לפחד שאני יגזול ממך משהו. הפחד הזה נובע מתוכך, כי את מפחדת להישאר לבד ולכן את תובעת מין פוליסת ביטוח: מחויבות ובלעדיות לעולם. ואת זה אני מצטער, אבל אני לא יכול לתת. יש רק אחד שלו אני שייך, ולו אני חייב את כל התודה על כל הסרט היפיפה הזה שבו אני חיי. וכך מותר לי לאהוב את כולכם. מותר לי כי האהבה הזאת לא גוזלת ממני שום מחיר ולא באה על חשבון כלום. אני גם לא צריך לפחד משום דבר אבל אתם … מפחדים מהמחויבות ומאובדן החופש. ובו בזמן אתם תובעים מחויבות, וגוזלים ל"אהוביכם" את החופש. וכך אתם חיים בפחד מהמגבלות שאתם הפלתם על עצמכם ושוב ושוב מתפלאים על כך ש סערת הרגשות הגועשת שעליה אתם חולמים, דועכת ונעלמת במערבולת של פחדים עוד לפני שהיא באמת התחילה. אולי כדאי לחשוב על זה רגע קטן ולראות את אהובתי מתייסרת בגללי, כי אני לקחתי לה את ההזדמנות לחיות עם אותו אחד שיכול לתת לה יותר. אז אני מצטער אבל אם האישה שאני רוצה לעצמי יכולה להפיק יותר ממשהו האחר, אז אני יעדיף אותו עלי. כי אני אוהב אותה. גם אין פה שום תחרות. היא שייכת לו ולא לי. מה לעשות. וכך אני יושב ומתבונן בכאב ושומע גברים מדברים על הפחד מפני המחויבות, ועל השאיפה לקשר לא מעמיק ולא מחייב, הרצון לאהבה ללא רגשות, או למשל לקשר של "מין טהור" אני מקשיב ונשאר בודד עם הצורך שלי להעמיק עד אין סוף ולבלוע את כל מה שאת רק מוכנה לשחרר מהלב העצור שלך. אני גם לא דורש שום דבר, ולא מצפה לכלום, כך שכל מה שרק תתני יהיה בשבילי מתנה והפתעה ומה שלא תעשי אני יתבונן עלייך בפליאה וישתומם על דרך עבודתך המסתורית ועל כל היופי שדוחף אותי ומענג אותי על כל מה שסביבי. אני גם יודע שאם אהבתי אותך אפילו לשנייה אחת קטנה, מבט אחד קטן, מילה יפה וחודרנית …. אם רק לקחת את לבי לרגע, אני שלך לעולם. לעולם אני לא יעזוב אותך ואיפה שלא תהי, ואם מי שלא תלכי, ומה שלא תעשי, אני יהיה שם אתך, ואת תישארי עמוק בתוך לבי. (בארי, חוקרת, אלמונית, טילה, רסטהמן, …. וכל מי שכתב לי פה כל מילה שהיא אפילו דוקטור סוס שכל כך כועס עלי.) אבל מעבר לכל אני גם יודע שכולנו אותו הדבר, רק שחלק קטן מאתנו (100%) מתעלם מהטבע והחושים, מהיצרים והצרכים שלו ומעדיף להתעטף בתכריכי פחדים חמימים, ולוותר על כל ההזדמנויות האפשריות לספק את חייו ולהפוך את עצמו ממכונה תרבותית עצובה, לחייה מאושרת ממין אנושי.