מחברת חדשה
כמו בכל 31 לדצמבר מזה שנים, שוב נפגשנו אתמול. ארבעתנו ורעייותנו. בשנתים האחרונות, רק נחום חסר. חסר מאוד. וכולנו דואגים שרוני תצטרף אלינו גם היא, לאותו ערב קסום שאנו עורכים לעצמנו מידי שנה ותחלום איתנו על שנה טובה יותר. אנחנו הבאנו שני בקבוקי מרלו וסלט ירקות עם ברוקולי ולבבות דקל ברוטב וינגרט. הייתה שם פלטת גבינות נפלאה (מיליוני קאלוריות וקילוגרמים של קולסטרול, אבל למי אכפת....), כבד אווז, זיתים ומג`דרה. הורדנו גם בקבוק שרדוניי, וכמות נכבדה מאוד של בירות. אכלנו, שתינו, עישנו, קשקשנו. גיבשנו הסדר עם הפלסטינים, הכתרנו ראש ממשלה, שלחנו את הדוסים לצבא, פתרנו לעצמנו כמה בעיות פיננסיות, ריכלנו על כולם, דאגנו להורינו שעוד נותרו, התגאנו בהישגיהם של ילדנו...; וצחקנו. כמה שצחקנו... וככה, טעונים כהוגן, אחרי שנים של שתיקה, לקחתי את הגיטרה והתחלתי יחד עם גבי לשיר Beatles ו- Dylan כמו לפני 20 שנה. היו שנים ארוכות של שקט, בהן עמדה לה הגיטרה שם בפינה, סופגת את אבק הזמן ומשמשת עוד צעצוע בידי הברווז. שנים שלא הפיקה צלילים ראויים. עד שלפני כמה שבועות, ממש שבועות אחדים... תחיית המתים. פרץ היצירתיות שאחז בי בזכותך, שטף כסערה וכיסה על פני אוקיינוס של שתיקה. נכון שציריה חלודים וקשה לכוון אותה, בעיקר את המי. אפילו העץ נסדק פה ושם. גם האצבעות שלי כבר לא מיומנות כפי שהיו. אבל... אני הולך לנצל את ההזדמנות הזו ולא לפספס אותה: אתקן את הגיטרה (הרי כמו כל דבר - גם היא ניתנת לתיקון...) ואמצה עד תום את התפרצות הר הגעש. ואחזור לנגן ולשיר. הגיע הזמן. חזרנו הביתה קרוב ל- 2:00 לפנות בוקר. נישקתי את הברווז והתיישבתי בסלון עם כמה אלבומי תמונות. פתאום התגעגעתי. לנחום, לאבא שלי. לנעורים שאבדו אי שם במנהרת הזמן. כנראה שהנגינה והשירה יחד עם אהובי נפשי, גירו אצלי את בלוטות הנוסטלגיה. וישבתי לי ככה, עם מוסיקה מלטפת, תמונות מהעבר, וקפה; עד ש...הפציע השחר הראשון של 2001. יש כאלה מתחסדים שטוענים שלא חוגגים ``חגים של נוצרים``... (מצחיקים. בדרך כלל אינם יודעים אפילו איזה יום היום בלוח העברי...). יש כאלה שאומרים, שלמעשה בכל יום מתחילה שנה חדשה. עבורי, בכל אופן, לכל 1 לינואר יש ניחוח מיוחד. ריח של התחלה חדשה. אני זוכר את ימי ילדותי, בבית הספר, כאשר לסיים מחברת אחת ולהתחיל חדשה, נקייה, חלקה; זו היתה התרגשות גדולה. כל 1 לינואר, אופפת אותי תחושה דומה. סגרנו את המחברת הישנה במגירה, והתחלנו חדשה. ו... אמנם אלה רק השעות הראשונות של 2001; אבל... איזה יופי! העט רצה כאחוזת תזזית על הדפים החלקים האלה... ואני עומד נפעם. סקסופון.
כמו בכל 31 לדצמבר מזה שנים, שוב נפגשנו אתמול. ארבעתנו ורעייותנו. בשנתים האחרונות, רק נחום חסר. חסר מאוד. וכולנו דואגים שרוני תצטרף אלינו גם היא, לאותו ערב קסום שאנו עורכים לעצמנו מידי שנה ותחלום איתנו על שנה טובה יותר. אנחנו הבאנו שני בקבוקי מרלו וסלט ירקות עם ברוקולי ולבבות דקל ברוטב וינגרט. הייתה שם פלטת גבינות נפלאה (מיליוני קאלוריות וקילוגרמים של קולסטרול, אבל למי אכפת....), כבד אווז, זיתים ומג`דרה. הורדנו גם בקבוק שרדוניי, וכמות נכבדה מאוד של בירות. אכלנו, שתינו, עישנו, קשקשנו. גיבשנו הסדר עם הפלסטינים, הכתרנו ראש ממשלה, שלחנו את הדוסים לצבא, פתרנו לעצמנו כמה בעיות פיננסיות, ריכלנו על כולם, דאגנו להורינו שעוד נותרו, התגאנו בהישגיהם של ילדנו...; וצחקנו. כמה שצחקנו... וככה, טעונים כהוגן, אחרי שנים של שתיקה, לקחתי את הגיטרה והתחלתי יחד עם גבי לשיר Beatles ו- Dylan כמו לפני 20 שנה. היו שנים ארוכות של שקט, בהן עמדה לה הגיטרה שם בפינה, סופגת את אבק הזמן ומשמשת עוד צעצוע בידי הברווז. שנים שלא הפיקה צלילים ראויים. עד שלפני כמה שבועות, ממש שבועות אחדים... תחיית המתים. פרץ היצירתיות שאחז בי בזכותך, שטף כסערה וכיסה על פני אוקיינוס של שתיקה. נכון שציריה חלודים וקשה לכוון אותה, בעיקר את המי. אפילו העץ נסדק פה ושם. גם האצבעות שלי כבר לא מיומנות כפי שהיו. אבל... אני הולך לנצל את ההזדמנות הזו ולא לפספס אותה: אתקן את הגיטרה (הרי כמו כל דבר - גם היא ניתנת לתיקון...) ואמצה עד תום את התפרצות הר הגעש. ואחזור לנגן ולשיר. הגיע הזמן. חזרנו הביתה קרוב ל- 2:00 לפנות בוקר. נישקתי את הברווז והתיישבתי בסלון עם כמה אלבומי תמונות. פתאום התגעגעתי. לנחום, לאבא שלי. לנעורים שאבדו אי שם במנהרת הזמן. כנראה שהנגינה והשירה יחד עם אהובי נפשי, גירו אצלי את בלוטות הנוסטלגיה. וישבתי לי ככה, עם מוסיקה מלטפת, תמונות מהעבר, וקפה; עד ש...הפציע השחר הראשון של 2001. יש כאלה מתחסדים שטוענים שלא חוגגים ``חגים של נוצרים``... (מצחיקים. בדרך כלל אינם יודעים אפילו איזה יום היום בלוח העברי...). יש כאלה שאומרים, שלמעשה בכל יום מתחילה שנה חדשה. עבורי, בכל אופן, לכל 1 לינואר יש ניחוח מיוחד. ריח של התחלה חדשה. אני זוכר את ימי ילדותי, בבית הספר, כאשר לסיים מחברת אחת ולהתחיל חדשה, נקייה, חלקה; זו היתה התרגשות גדולה. כל 1 לינואר, אופפת אותי תחושה דומה. סגרנו את המחברת הישנה במגירה, והתחלנו חדשה. ו... אמנם אלה רק השעות הראשונות של 2001; אבל... איזה יופי! העט רצה כאחוזת תזזית על הדפים החלקים האלה... ואני עומד נפעם. סקסופון.