מזמן לא כתבתי כאן
ויש מה לעדכן:
היתה לי זוגיות קצרה, וכמו שאתם יודעים (אלה שמכירים אותי ממזמן) - זה לא היה מובן מאילו בשבילי. זה היה קצר - אני שמח שהצלחתי ליצור את זה, אבל אני חושב שזה גם היה נכון לסיים. כן, מה שלא האמנתי שאעשה - סימתי את זה מיוזמתי. ושלא תבינו לא נכון - לא היה שם רע באופן מיוחד, ואני זוכר רק לטובה את זה שיצאתי איתה. אבל רק כשהיתי שם הבנתי מקרוב מה ההבדל בין זה שכיף להיות ביחד, לבין זה שמתאים ליצור חיים משותפים לעתיד. עם הזמן, הבנתי שאנחנו לא במקום הזה, וקיבלתי את זה בהשלמה, ובשיא-הכנות - באהבה.
גם כשהכרנו (דרך אתר היכרויות, דרך אגב), לא היתי בטוח אם אנחנו מתאימים. בעבר היתי פוסל על זה, אבל הפעם החלטתי שכדאי לראות את הפוטנציאל שיש כאן, והגעתי למסקנה שאכן יש כאן פוטנציאל. לשמחתי גם ה"צד השני" הסכימה להמשיך ולנסות, ולשמחתי זה הצליח אחרי כמה דייטים. בין לבין היו לנו הרבה שיחות איכותיות, והיה ברור שלא מפסיקים.
אז מה לא עבד?
קודם כל, היתה לנו בעיה שידעתי אותה כבר מההתחלה, ואני יודע שזה הולך להישמע לכם (ולכן) כמו תירוץ: המרחק. אנחנו גרים בערים שונות שהמרחק ביניהן הוא שעה וחצי נסיעה. ידענו שהולך להיות קשה, אבל לא רצינו לוותר בגלל זה. בדייט הראשון, אגב, נסעתי אליה, ובדייט השני קבענו בעיר אחרת שנמצאת איפשהו באמצע. לי, אגב, יש רכב ולה אין, ובכל-זאת היא רצתה להגיע גם אלי, כי היא לא רצתה שרק אני אשקיע בנסיעות כל הזמן. אבל, עצם זה שהיא היתה צריכה להסתמך רק על אוטובוסים, זה הפך את הדייטים לקצרים מדי. קרה גם שבשבתות היא היתה בייישוב של ההורים שלה, שקרוב במידה מסוימת לעיר שלי, ואז היתי לוקח אותה אלי ומבלים בעיר שלי - אבל גם אז, זה הצריך ממני שעתיים של נסיעה בכל פעם, הלוך כולל חזור, וזה בדייט שבו היא באה אלי.
עם הזמן התחלתי להרגיש בכל פעם שנסעתי אליה, שאני עושה "מטלה" ולא דבר שאני מתלהב מאוד לעשות אותו. כמובן שמאוד נהניתי אצלה, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא מספיק כדי שאגש לזה במלוא ההתלהבות. ככה הבנתי שאם זו היתה זוגיות מאוד מתאימה, היתי עושה זאת במלוא הרצון, ולא עם ההרגשה שאני "בא לעבודה". אולי זה היה אחד המבחנים שהיתי צריך לעבור כדי להבין אם זו אהבה מתאימה או לא.
התברר גם שיש לנו שאיפות שונות בקשר לבניית החיים שלנו. היא רוצה לבנות את החיים שלה ביישוב כפרי, וממש לא רואה את עצמה גרה בעיר. אני רואה את עצמי נשאר בעיר שלי, מכל מיני סיבות של חיבור אישי ואפילו של אידיאולוגיה. לא רבנו על זה, אבל עם הזמן היה ברור שכשנגיע לבנית חיים משותפים - או שתהיה שם התנגשות, או שאחד הצדדים יצטרך לוותר על משהו מאוד-מאוד מהותי בשבילו. נכון, בכל זוגיות צריך להתפשר ולפעמים גם לוותר. אבל - במקרה הזה מדובר על ויתור משמעותי מדי. הרי אם נגור בעיר שהיא לא תהיה מרוצה בה, היא תחיה חיים שלמים בתחושת החמצה מסוימת, ואני לא רוצה שיום אחד היא תאשים אותי בזה. וכנ"ל - ההיפך. יש הבדל בין ויתור לבין חוסר שלמות עם עצמך.
לא רבנו בפרידה, למרות שלא הכי הסכמנו על כל דבר. עם זאת, הקפדתי שזה יהיה ברוח טובה, ושהיא תצא בהרגשה טובה ולא בתחושה שזה מסתיים רק כי היא לא בסדר. גם אחרי שזה הסתיים, ההתנסות הזאת היתה חשובה לי - גם כדי לבסס את הידיעה שאני אכן יכול ליצור זוגיות, לדעת יותר טוב מה מתאים לי, גם מה לא מתאים לי, ולעשות עוד צעד לקראת הזוגיות הבאה.
ויש מה לעדכן:
היתה לי זוגיות קצרה, וכמו שאתם יודעים (אלה שמכירים אותי ממזמן) - זה לא היה מובן מאילו בשבילי. זה היה קצר - אני שמח שהצלחתי ליצור את זה, אבל אני חושב שזה גם היה נכון לסיים. כן, מה שלא האמנתי שאעשה - סימתי את זה מיוזמתי. ושלא תבינו לא נכון - לא היה שם רע באופן מיוחד, ואני זוכר רק לטובה את זה שיצאתי איתה. אבל רק כשהיתי שם הבנתי מקרוב מה ההבדל בין זה שכיף להיות ביחד, לבין זה שמתאים ליצור חיים משותפים לעתיד. עם הזמן, הבנתי שאנחנו לא במקום הזה, וקיבלתי את זה בהשלמה, ובשיא-הכנות - באהבה.
גם כשהכרנו (דרך אתר היכרויות, דרך אגב), לא היתי בטוח אם אנחנו מתאימים. בעבר היתי פוסל על זה, אבל הפעם החלטתי שכדאי לראות את הפוטנציאל שיש כאן, והגעתי למסקנה שאכן יש כאן פוטנציאל. לשמחתי גם ה"צד השני" הסכימה להמשיך ולנסות, ולשמחתי זה הצליח אחרי כמה דייטים. בין לבין היו לנו הרבה שיחות איכותיות, והיה ברור שלא מפסיקים.
אז מה לא עבד?
קודם כל, היתה לנו בעיה שידעתי אותה כבר מההתחלה, ואני יודע שזה הולך להישמע לכם (ולכן) כמו תירוץ: המרחק. אנחנו גרים בערים שונות שהמרחק ביניהן הוא שעה וחצי נסיעה. ידענו שהולך להיות קשה, אבל לא רצינו לוותר בגלל זה. בדייט הראשון, אגב, נסעתי אליה, ובדייט השני קבענו בעיר אחרת שנמצאת איפשהו באמצע. לי, אגב, יש רכב ולה אין, ובכל-זאת היא רצתה להגיע גם אלי, כי היא לא רצתה שרק אני אשקיע בנסיעות כל הזמן. אבל, עצם זה שהיא היתה צריכה להסתמך רק על אוטובוסים, זה הפך את הדייטים לקצרים מדי. קרה גם שבשבתות היא היתה בייישוב של ההורים שלה, שקרוב במידה מסוימת לעיר שלי, ואז היתי לוקח אותה אלי ומבלים בעיר שלי - אבל גם אז, זה הצריך ממני שעתיים של נסיעה בכל פעם, הלוך כולל חזור, וזה בדייט שבו היא באה אלי.
עם הזמן התחלתי להרגיש בכל פעם שנסעתי אליה, שאני עושה "מטלה" ולא דבר שאני מתלהב מאוד לעשות אותו. כמובן שמאוד נהניתי אצלה, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא מספיק כדי שאגש לזה במלוא ההתלהבות. ככה הבנתי שאם זו היתה זוגיות מאוד מתאימה, היתי עושה זאת במלוא הרצון, ולא עם ההרגשה שאני "בא לעבודה". אולי זה היה אחד המבחנים שהיתי צריך לעבור כדי להבין אם זו אהבה מתאימה או לא.
התברר גם שיש לנו שאיפות שונות בקשר לבניית החיים שלנו. היא רוצה לבנות את החיים שלה ביישוב כפרי, וממש לא רואה את עצמה גרה בעיר. אני רואה את עצמי נשאר בעיר שלי, מכל מיני סיבות של חיבור אישי ואפילו של אידיאולוגיה. לא רבנו על זה, אבל עם הזמן היה ברור שכשנגיע לבנית חיים משותפים - או שתהיה שם התנגשות, או שאחד הצדדים יצטרך לוותר על משהו מאוד-מאוד מהותי בשבילו. נכון, בכל זוגיות צריך להתפשר ולפעמים גם לוותר. אבל - במקרה הזה מדובר על ויתור משמעותי מדי. הרי אם נגור בעיר שהיא לא תהיה מרוצה בה, היא תחיה חיים שלמים בתחושת החמצה מסוימת, ואני לא רוצה שיום אחד היא תאשים אותי בזה. וכנ"ל - ההיפך. יש הבדל בין ויתור לבין חוסר שלמות עם עצמך.
לא רבנו בפרידה, למרות שלא הכי הסכמנו על כל דבר. עם זאת, הקפדתי שזה יהיה ברוח טובה, ושהיא תצא בהרגשה טובה ולא בתחושה שזה מסתיים רק כי היא לא בסדר. גם אחרי שזה הסתיים, ההתנסות הזאת היתה חשובה לי - גם כדי לבסס את הידיעה שאני אכן יכול ליצור זוגיות, לדעת יותר טוב מה מתאים לי, גם מה לא מתאים לי, ולעשות עוד צעד לקראת הזוגיות הבאה.
