כמה נכון!!
אני חושבת שמאוד חשוב להיות מודעות לתחושות האלה. גם אני וגם החברות שלי, חווינו לצד השמחה וההתרגשות, גם קושי, בדידות, הלם מסוים, ודכדוך, אחרי שילדנו את הילדים הראשונים שלנו. כשהפכתי לאמא הייתי די הלם מהרבה דברים, לא ידעתי כלום על תינוקות, לא ידעתי איך עושים את הדברים הכי קטנים, לא ידעתי איך מרגיעים את הבת שלי כשבכתה ובכתה. הייתי המומה שבעלי חזר לעבודה ואני נשארתי כל יום - כל היום בבית. כולם באו וניסו לעזור - אמא, אבא, דודה שלי, ואני הייתי עם מיגרנות כל יום, וכאבי גב מההנקות. הייתי מחכה לאבא שלי בדלת עם הבת שלי בידיים, היא בוכה ואני בוכה, רק כדי להעביר לו אותה שיחזיק אותה וישחרר אותי קצת. אחרי שנתיים נולדו לי תאומים ושוב העומס היה מטורף, לא ישנו בלילות, ושוב אבא שלי בא להציל אותנו - נידנד את שני התינוקות בעגלה לילות שלמים כדי שנישן מדי פעם. הייתי מסתובבת איתם באמצע הלילה בעגלה בסיבובים בסלון, עם האחד, אחריו עם השני... הייתי כמו זומבי. בקיצור, יש הרבה תחושות קשות, של תסכול, חנק, עומס, לצד האהבה והדאגה, השמחה... צריך להיות מודעים גם לחלק הזה ולקבל תמיכה!!
