וואו..
בהחלט הרבה אומץ לפרסם דברים כאלה אישיים (ללא המעטה ש"סיפור אומנותי" יכול לתת ולא לאפשר לאנשים באמת לראות מי אתה) קראתי את הסיפור שלך בנשימה אחת מהירה.. אני חושב שהוא מרגש מאוד, כלומר אתה מרגש מאוד והצורה בה אתה כותב, אבל קשה להגיד כזה דבר על משהו שהוא נדמה לי אמיתי לגמרי.. מרגיש לי כמו להקשיב למישהו שמספר על הטראומה הכי קשה של חייו ולהגיד "יא זה כלכך דרמטי.. אבל אולי כדאי שתשפר את הקטע ההוא וההוא.. זה נראה קצת מוקצן שהרוצח מבתר את דודתך לחתיכות שם בסוף..לא?" מקווה שאכן עברת הלאה למרות שזה לא נורא גם אם לא.. גם אם נשאר לך או תמיד יישאר לך מקום יפה וסיוטי איפושהו שם בראש שיזכור אותו ומי הוא היה בשבילך.. כי אולי היום כל זה הוא כבר חלק ממי שאתה