מזווית של אמא

[אוניברסאליסט]

או קיי מסכים

 

[viczi]

כתיבה כנה ואמיצה

קצת מופתעת מהתגובות בפורום.
הרבה כותבים על טובת הילדה. כמובן שטובת הילדה היא אחד השיקולים וכמובן שלכל ילד וילדה עדיף שיהיו להם הורים שרוצים בהם יותר מכל דבר בעולם. אבל גם האם היא אדם שיש לה זכות לא לסבול. ואמהות גורמת לה לסבל.
מופתעת מתירוצים: דכאון אחרי לידה, קושי זמני.
רבים איתנו בפורום הזה לא מולידים ילדים (בין השאר) בגלל המחיר הכבד של גידולם. אז מדוע קשה לנו להבין ולהכיל את הקושי של הכותבת מבלי לשפוט? הרי לנו לא נעים כשמתרצים החלטה שלנו ב"ילדות קשה" או "פחדים"....
ברור שהיה עדיף להגיע לתובנות לפני הולדת ילד אבל כעת במצב הנתון לפי דעתי יש להכיל את המצוקה של 2 הצדדים: של הילדה אך גם של האם.
אני מקווה שיש בחייה של הילדה אנשים נוספים (אבא, סבים, דודים) שנותנים לה אהבה.
מצד שני, אני מקווה שהכותבת תמצא הבנה ולגיטימציה ופתרון אפשרי לקושי אמיתי אותו היא חווה.
כדאי שהשיח על אמהות יהיה יותר פתוח.
היום זה די טאבו לדבר על קשיים שבגידול הילד. לכל היותר יש לך אישור לדבר על כך אם אתה מסיים את התלונה במשפט "אבל זה שווה את זה". ואכן יש כאלה שזה שווה להם אבל יש כאלה שלא. וקולם לא נשמע. קולם מושתק. והשתקת קולם גורמת לכך שהם לא יכולים להזהיר אנשים אחרים שאולי גם להם זה לא יתאים.

 

[KallaGLP]

איפה ראית חוסר הבנה ולגיטימציה לסבל של השואלת?

לדעתי, בדיוק להפך, לפחות במרבית התגובות. וגם ההצעות לקבל טיפול לא נובעות מגישה של ביקורת, אלא מגישה של להקל על הסבל שלה. ברור שבמקרה כזה סביר שגם לילדה יהיה טוב יותר, אך בהחלט יש לא פחות דאגה גם למצבה הנפשי של האם.

 

[evanescent]

אם את מקווה שהיא תמצא פיתרון לקושי

אז מה לא בסדר במה שנכתב? לא כתבו לה שזה לא בסדר לדבר על זה אלא הוצע שתחפש עזרה ולא תתמודד רק לבד והועלתה אפשרות שזה זמני והיא תתגבר ואולי רק עם טיפול ועזרה. מה לא מוצא חן בעינייך בהעלאת האפשרות הזאת? את פוסלת אפשרות שזה זמני? על סמך מה? והאם באמת נראה לך שאנשים במצב כזה יסבלו פחות אם הם לא יחשבו על אפשרות כזאת שזה יעבור לעומת מצב שהם כן?

מה זה בעינייך להכיל את המצוקה? להגיד כן, את צודקת זה נורא ואיום, זה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לך וזה ככה ישאר לתמיד, גם אנחנו במקומך הינו מעדיפים למות? מה זה יתן, לחזק איזו נקודה על אלהורות במחיר הסבל שלה ושל בתה? אני באמת לא מבינה.

 

[ai21]

את חייבת לשנות התייחסות ו לקבל עזרה

קודם כל - בשינוי ההתייחסות:
את האימא - אבל יש גם אבא.
אצלנו זה מאוד בולט שהבן מעדיף את האמא והבת את האבא.
ואם לך קשה להתמודד עד כדי כך שאת נכנסת לדיכאון כזה - חייבים לעזור לך.

מבחינת לרוץ - אין עליך שום חובה לרוץ, ומי שדוחף אותך לזה - גורם עוול עצום:
הילדה צריכה משהו - את תספקי אותו,
ובכך שלא תילחצי מכל גחמה של תינוקת או ילדה, את לא גורמת שום פגיעה:
כי סיפוק המזון והגמילה והלימודים - הם משניים. כל ילד מקבל אותם וזה לא קשה לספק אותם אם לא נלחצים על שטויות.
אבל ילדה קודם כל צריכה אימא מאושרת!!!
לזה אין שום תחליף!

חשוב גם לציין,
שהשילוב של ילדה שמאוד-דורשת לצד אם מסוייגת - עלול להוביל לבעיה קשה של אישיות גבולית אצל הילדה,
כך שאת חייבת להתאפס על עצמך.


לנו יש 3 ילדים: 2 בנות ובן (אחת מהבנות מאוד דורשת המון יחס - בלי שום פרופורציה).
מרגע שמבינים שההכרח הפיזי הוא משני והעיקר הוא הרגשי,
לגדל ילדים זה המון אושר.

 

[arana1]

גם אצלנו זה ככה

לדעתי זה כמעט חוק טבע, בנים מעדיפים אמהות וילדות אבות, וכנראה יש לזה סיבה

 

[אוניברסאליסט]

"חייבת להתאפס על עצמך" זה אולי מתאים למ"כ בטירונות

אבל לא בטיפול. אלה משפטים שנראים כמו הטפה ובני אדם לא מגיבים טוב להטפות בדרך כלל. שימוש ב- "חייבת" רק מלחיץ ובעל פוטנציאל להגביר רגשי אשם כאילו אוי ואבאוי אם אני לא אעשה מה שאני חייבת ואם אני לא עושה איזו רעה אני. רצויה גישה יותר רכה ואמפתית ופחות נוקשה.

 

[ai21]

פה זה לא פורום פסיכולוגיה וטיפול נפשי

אני לא יודע אם היא צריכה כאלו,
אבל להישאר עם דיכאון ותחושה כזו ללא שינוי - רק יפגע בה ובילדה.
ולא יתרום כלום לאף אחד,
כך שבהחלט יש צורך בשינוי המצב.
&nbsp
לא הטפתי לה - בגלל שהבעיה אינה בה:
אם היא לא מקבלת עזרה מהסובבים אותה - זה בהחלט מחריף את המצב.
ואם היא מתמודדת עם ביקורת על כל פסיק שגורמת לה לחשוב שהיא צריכה כל הזמן לרוץ - זה בהחלט יכול להיות הגורם לתחושה שלה.
ויכול להיות - שהילדה שלה תובענית באופן חריג,
וזה גורם לה להרגיש מותשת.
&nbsp
כן ציינתי - שאם הילדה אכן תובענית באופן חריג,
טיפול נכון הוא חשוב מאוד,
והוא מתחיל - באימא מאושרת שהסביבה שלה עוזרת לה.
כי זאת בעצם הבעיה פה - שהיא לא מאושרת.

 

[אוניברסאליסט]

כמובן שטיפול רצוי

אם כי אני לא משוכנע שיש כאן דיכאון ולפי הנאמר לי זה לא נראה מקרה טיפוסי של דיכאון אם כי לא ניתן לדעת לחלוטין דרך האינטרנט.

אבל זה לא משנה מה זה העיקר שטיפול רצוי. אני רק הסתייגתי ממה שנראה כניסוח קשה מדי. נכון שבאופן פורמאלי אנו לא עוסקים בטיפול אבל אם אפשר לנקוט בגישה פרו טיפולית אז זה תמיד רצוי בלי קשר להגדרת המסגרת או המקצוע. ההמלצות הטיפוליות חלות בכל מקום ולא רק במסגרת רשמית של טיפול.

 

[ai21]

בכלל לא ברור

בהחלט יכול להיות שהיא רק "מוציאה קיטור",
ויכול להיות שאין לה עם מי לדבר, ולכן היא כתבה דברים מוקצנים,
כך שאין הכרח שיש בעיה שמצריכה טיפול,
ובטח שאין הכרח שיש דיכאון קליני.
&nbsp
מה שצריך - זה שינוי גישה:
כי הגישה הזו של "רע לי להיות אימא והחיים שלי נגמרו" - גרועה גם לה וגם לילדה,
גם אם אין בעיה קלינית.
אני נתתי לה הצדקה - להעביר יותר מחוייבות רגשית לאבא,
להתייחס באופן מתאים לדרישות תובעניות מדי מהסובבים אותה,
אבל גם - להבין כמה חשוב שהיא תהיה מאושרת.
&nbsp
יש הרבה נשים שבגלל הלחץ הדרישות והציפיות, מרגישות שהן נכשלו בדרך כלשהי,
וזה גרוע בהרבה מאשר אי מענה על דרישה שרירותית כלשהי.
הדרישות רבות, ובסיכומו של דבר - כמעט בלתי-אפשריות.
&nbsp
אני הבהרתי לאשתי - שבשנים האלו בהם הילדים נזקקים לטיפול אינטנסיבי ורגשי,
הדבר היחיד שחשוב זה שהיא תהיה מאושרת והילדים יקבלו ממנה יחס רגשי טוב.
גם אם הילדים יאכלו כל יום פיצה לארוחת ערב,
יחיו בבית מלוכלך,
יתרחצו כל שבוע,
והיא תעבוד רק בשביל הכיף שלה בלי להרוויח שקל (וכתוצאה - לא נחסוך שקל),
זה כמעט חסר משמעות.
הדבר היחיד שחשוב - זה שהיא תהיה מאושרת, וכתוצאה הילדים יגדלו מאושרים.

 

[אוניברסאליסט]

העניין הוא

שהמלצה לאכול רק פיצה או להיות מלוכלכים לא מתיישב עם המלצות של תזונאים או מומחי הגיינה וגם לא ברור שזה המפתח לאושר מפני שאם אישה לא רוצה להיות אמא, אז הרבה פעמים הסיבה שהיא לא רוצה היא לא רק בגלל שאפשר להסתפק בפיצה ולהתקלח פעם בשבוע ואם פותרים את הבעיה הזאת, אז כבר אין לה בעיה להיות אמא. הבעיות יכולות להיות יותר עקרוניות שהיא לא רוצה בכלל את התפקיד של אמא, של להיות אחראית על ילדים ולקיים את משימות האימהות [והרי ברור שיש משימות שאי אפשר לוותר עליהן אחרת להיות לא-אמא ולהיות אמא היה כרוך בדיוק באותן מטלות וזה לא המצב], למשל, אולי אימהות לא מאפשרת לה לעבוד בעבודה שהיא רוצה להקדיש לה זמן שהאימהות לא מאפשרת לה?

 

[ai21]

לא אמרתי רק פיצה

זה ממש לא קשה לאכול עם הפיצה כמה ירקות, כדי שהתזונה תהיה מאוזנת
אף אחד לא ימות מזה, או ממקלחת רק פעם בשבוע.
&nbsp
בסדר העדיפויות - לבשל אוכל חם כל יום ולקלח כל יום - נמצא הרבה פחות מאשר אימא מאושרת כל יום,
בסדרי גודל.
אם תשאל מומחים, תגלה למשל - שבכלל אין הכרח למקלחת כל יום ולאוכל שבושל באותו יום,
אבל נזקים מאימא דכאונית ו/או אומללה קשה לתקן.
הדגשים צריכים להיות בהתאם.
&nbsp
זה העניין,
לצד מעט משימות הכרחיות יש גם המון לחץ מיותר שגורם רק נזק ואומללות.
ומי שתנסה בכלל לעמוד בכל הציפיות (עבודה במשרה מלאה לצד תפקוד כסופר-אימא) - צפויה פשוט לקרוס.
ומי שמלכתחילה הנמיכו ציפיות, ורואים כל דבר מעבר למינימום הנדרש כ"בונוס",
פנויים לכל הדברים הכיפים שניתן לחוות כהורים.
&nbsp
אם האימהות לא מאפשרת לה לעבוד בעבודה שהיא רוצה להקדיש לה זמן,
השאלה שתישאל - היא למה?
הרי אחרי 3-6 חודשים כמעט כולן חוזרות לעבוד,
אם מתחלקים כראוי במשלוח והחזרה מהגנים ובתי הספר - אין סיבה שקריירה שאינה תובענית באופן קיצוני תיפגע,
במיוחד בישראל, שבה לצד פערי שכר, יש גם הבנה שלנשים יש צרכים שונים.
והקריירות הקיצוניות יותר - לרוב מגיעות עם תגמול נאה שמאפשר סיוע.

 

[אוניברסאליסט]

לא אני ולא הפסיכולוג שדיברתי איתו

לא שמענו על מומחי הגיינה שטוענים שלא נורא לילד אם לא מקלחים אותו 10 ימים אז אני (והוא) צריכים לראות רפרנס לחוות הדעת הזאת.

אין ספק שאמא מאושרת היא אידיאל רצוי. אבל השאלה איך משיגים אותו? אתה מניח שהדרך להשיג אותו הוא להוריד ממנה משימות. זה לא בהכרח נכון לגבי אמא מתחרטת. יכול להיות שהאמא המתחרטת לא מעוניינת בתוצאה החיובית?

התוצאה החיובית של אימהות אולי בשבילה לא חיובית? הרי יש אימהות שבאותן משימות בדיוק כמו שיש לכותבת ההודעה הפותחת, כבר עכשיו הן מאושרות.

הנקודה היא לא בהכרח המשימות אלא הגישה והמשמעות לכל הנושא של אימהות.
יש גבול עד כמה אפשר להוריד משימות מאמא (בכלל מהורה אבל במציאות החברתית במיוחד מנשים-אימהות). אפשר לעשות את זה רק באופן חלקי. בסופו של דבר אמא צריכה לדראוג לקיום משימות שהן חלק מהאימהות. אם הילד בבית הספר אז צריך להיות מעורבים ולדאוג. הילד מתבגר יש דאגות ומעורבות כחלק מהתבגרותו. אי אפשר להיות אמא בלי לקיים משימות אימהות. מרחב התמרון כאן הוא מוגבל.

כתבת שאחרי 3-6 חודשים כמעט כולן חוזרות לעבוד. אבל בזה לא נגמר העניין. עד כמה קשה השילוב בין עבודה לאימהות? גם כותבת ההודעה הפותחת יכולה לחזור לעבוד. אבל האם היא מרוצה מהחיים האלה של הקושי לשלב בית ועבודה? זאת אולי הבעיה? כתבת "אם מתחלקים כראוי במשלוח והחזרה מהגנים ובתי הספר" זה אולי קל לכתוב את זה אבל במציאות זה לא פשוט. אם שני ההורים עובדים והעבודות נמשכות מעבר לשעה שבה צריך לקחת את הילדים מהגן אז הקושי לא נפתר בכך שמתחלקים. אם מדברים עם הורים עובדים אז שומעים שקשה להם. הם מדווחים על קושי. אז אולי היא לא רוצה את הקושי הזה? הוא יותר מדי עבורה?

 

[KallaGLP]

יש המון מאכלים בריאים שאפשר להכין תוך 5 דקות.

ממש אין צורך בפיצה כל יום (אם כי מדי פעם פיצה זה בהחלט בסדר). או שיש מאכלים שאפשר להכין פעם ב... בכמות גדולה ולהקפיא.
למשל, לבשל דייסת שיבולת שועל (וכמה סוגי דייסות אחרות) זה מהיר מאוד ופשוט ומאוד בריא.
לבשל ביצים/להכין חביתה זה מעט מאוד עבודה.
למעוך ולגרד במגרדת כמה פירות טריים, כולל פירות מזינים כמו בננה, לערבב עם יוגורט או בלי - ולהגיש.
לקלף עגבניה (מתקלפת בקלות אם טובלים אותה לשנייה במים רותחים), לגרד במגרדת ולערבב עם טחינה גולמית - שילוב בריא ביותר של ברזל וויטמין סי.
לקחת סיר ענק, לבשל מרק עוף והודו עם ירקות מגוונים, או לחילופין מרק ירקות עם דג, מיד בתום הבישול לשים הכל במעבד מזון עד לקבלת מרקם דמוי גרבר, לחלק למנות (אני באמת שמרתי המון בקבוקי גרבר בשביל זה, כי הגודל מושלם וזה מאוד נוח) ולהקפיא מיד. אחר כך אפשר לאכול מזה גם חודש כי אם מקפיאים ממש מיד הטעם והטריות נשמרים במלואם, ולא צריך לבשל כל יומיים.
וגם סתם בשר או דג שמכינים אפשר להכין בכמות גדולה ולהקפיא.
גם פרוסת לחם עם ממרח אבוקדו או גבינה בתוספת כמה ירקות חתוכים זו מנה בריאה בשביל הגיוון.
וכמובן לחתוך פרוסות של ירקות ופירות בתור חטיפים.
וכו'...
בזמנו למדתי מספרים וממקורות אחרים המון מתכונים קלילים וטריקים שהקלו עליי את החיים. זה חשוב ביותר כשצריך להאכיל 4 ילדים.
ממש לא צריכים להסתפק בפיצה או במזונות תעשייתיים, אלא ממש קל למצוא דרכים פשוטות, בריאות, מהירות ומגוונות להאכיל את הילדים.
לא כתבתי את כל הפירוט הזה כי הפרטים הספציפיים אמורים לעניין כאן מישהו, אלא כדי להראות שאני לא סתם אומרת דברים באוויר ושזה ממש לא קשה ולא גוזל זמן רב להכין אוכל ביתי בריא לילדים.

 

[AlonPe]

כיוון מחשבה מעט שונה

אתחיל ואבהיר: אני אבא מואשר וגאה כבר 18 שנה לשלושה ילדים, מתוך רצון חפשי ובחירה מודעת. אם יש משהו שמצצטער עליו הוא שלא הספקתי להביא לפחות עוד ילד אחד.

ועם זאת - מעריך ומכבד א/נשים אלהוריים. מתעב את הלחץ החברתי ודרך החשיבה העדרית. מי שלא רוצה להיות הורה, זכותו, אפילו חובתו - לא להיות הורה.

אבל כמובן שזה לא המצב שלך. את כבר אימא. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.. למענך ולמען ילדתך, את חייבת למצוא דרך לצאת מהמצב הזה. למצוא דרך לראות את היופי, האהבה, ההנאה, הכיף והסיפוק שבהורות, לצד הקשיים והדאגות.

להיות הורה זה בהחלט לא סוף החיים!. עם כל הקושי שבהחלט קיים, יש הרבה יופי ואהבה וסיפוק וגאווה ואושר. ויש גם חיים שלמים מעבר להורות.

אחד הדברים שהייתי ממליץ לך - אם כבר את פונה כאן לפורומים - לפנות לאחד הפורמים של ההורות כאן. בטוח שגם שם תקבלי המון אמפתיה ועידוד, אבל גם יעזרו לך לראות את החלקים היפים והטובים ב- להיות אימא.

ושיהיה המון, המון בהצלחה!

 

[arana1]

ועוד כיוון קצת שונה

אני אבא לא מאושר ולא גאה, מעולם לא רציתי ילדים בדיוק בגלל שהיה לי ברור מראש ומלכתחילה שזה בדיוק מה שיקרה ויהיה, שכל זה יותר מדי בשבילי, לדאוג לאדם קטן 24/7 כל החיים בזמן שאני כל כך תלוש ומבולבל ועצם קיומי הכי לא מובן לי,
גם בגלל שבאתי ממשפחה הדומה למה שמתואר כאן,
עם הורים שלא ידעו מה לעשות עם ילד ומעולם לא נגעו ולא חיבקו ולא כלום,
אבל,
משעה שנולדה לי ילדה, מקסימה, יפהפיה, מגניבה בכל קנה מידה, ולמרות שהיא נולדה בניגוד מוחלט לרצוני הכי מפורש, אני פשוט חי את האמביוולנטיות הזאת, את החרב המתהפכת של מצד אחד תחושת יאוש וחוסר אונים ומה הדבר הזה שהורס לי את החיים ואחריות שתוקעת אותי לאדמה בכח בזמן שאני מוכרח לעוף.
ומצד שני, עם כל הכאבים והדכאונות ובעדם, הילדה פשוט פיה, יצור קסום שמשקף אותי כפי שאף יצור לא שיקף אותי מעולם, מעירה ומאירה לי עם הזמן דברים שלא ידעתי את קיומם, שמפתיעה, פותרת בעיות קיומיות בדרכה...

אז כן, יש גם חרטה, ומחשבות חוזרות ונשנות, אפילו אובססיביות, של "מה היה אילו", אבל לדעתי לא רק שאפשר לחיות עם אמביוולנטיות מסויימת אלא אפילו טוב שכך,
וכלום עם בן או בת זוג אין מחשבות כאלה ?
ובכלל כלפי כל דבר ?
אז נכון, ילד זה באמת המחוייבות האולטימטיבית, אבל אפשר לקחת את זה גם קצת פחות קשה, לשחרר, שיהיה מה שהיה,
אני למשל בכלל לא מחנך אותה, מעולם לא ניסיתי לגמול אותה, מחיתול או מוצץ, היא נגמלה בזמנה וכשהתאים לה, ולא הביטה אחורה,
אז היא קיימת,
ואנחנו, בניגוד ליחסי עם הורי, יושבים ביחד מחובקים כשאנחנו רואים סרט, וילדותה מאוד שונה משלי, בהמון מובנים ( אני גדלתי בחינוך משותף של הקיבוצ) , וגם הכי קשה לי וגם לא,
וגם אני לומד דברים שאין מצב שאפשר ללמוד אחרת,
על הורי ועל עצמי,
וזהו.

 

[arana1]

אגב, שיהיה מובן, אני לא מייעץ להביא ילדים, להפך

 

[אש ירוקה]

אני לא יודעת בת כמה הילדה שלך

אבל אם את סובלת אז תשלחי אותה לאימוץ.

 

[Berethor]

נכון זה לא פשוט, אבל אין משהו ששווה את ההשקעה שלך יותר מאשר

הילדה שלך. היא היורשת שלך, ולאף אחד מאיתנו אין חיי נצח, בין אם אנחנו רוצים למות או לא. גם לפי הגיל שלך אני מבין שזה היה נקודה של "עכשיו או לעולם", ואת בחרת להיות אמא, בין אם זה בהחלטה אישית שלך, או בשביל הבן זוג, או בגלל שהשעון הביולוגי תקתק. זה דומה למשל הצרצר והנמלה, וכרגע את מצטערת שלא בחרת בדרכו של הצרצר. חוץ מזה, כפי שמספר אנשים כבר אמרו לך, אנשים לא נשארים תינוקות לנצח, גם את היית תינוקת פעם, וגם אימך עשתה את אותם דברים בשבילך, ועכשיו זה תורך להמשיך את המורשת, אם לא בשביל הילדה שלך, אז בשביל אימך, שהשקיעה בך, ורוצה לראות אותך דואגת לנכדה שלה.

 

[אוניברסאליסט]

"אם לא למען הילדה שלך, אז למען אימך"

זה טיפול פולני ולא טיפול פסיכולוגי מקצועי.