גם אני ראיתי סוף שונה. ../images/Emo58.gif
(מזהירה מראש: זו הולכת להיות מגילה) אבל קודם כל (לפני שאני עוברת להשמיץ את הסוף), אני חייבת להגיד שבאמת נהניתי מהספר, גם אם לעיתים קצת קרובות מדי עניינים קרו בצורה, איך לומר, מאולצת מדי, והיו פעמים שממש יכלו להרגיש את התערבות הסופרת במהלך העניינים: ממש כאילו היא אונסת אירועים להתרחש בצורה בה היא רצתה שיתרחשו בניגוד להיגיון ולמהלך הדברים, ואפילו לא בצורה מעודנת כל כך. אך אפילו בהתחשב בכך ובנחישותה המורגשת של הסופרת להגן ולשמור על גיבוריה, עדיין לא חשבתי שהסוף יראה כפי שהוא נראה. דבר ראשון, כי לא חשבתי שג'יי קיי באמת תהיה צפויה עד כדי לעשות סיום בתבנית "הטוב מנצח וכולם חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה". זה משעמם ובנאלי, ולמרות שהסופים של כל הספרים רימזו על סוף שכזה, שהרי בכולם הארי מנצח או לפחות נחלץ מידי וולדמורט והסוף טוב (בין אם פחות ובין אם יותר), ציפיתי למשהו קצת שונה בספר הסיום. לפני יציאת הספר, דעתי על איך שצריך להראות הסיום הייתה אחת: הארי וחבריו מצליחים, איכשהו, למצוא ולהרוס את כל ההורקרוקסים ובסוף הספר הארי ניצב בקרב האחרון ביותר מול וולדמורט, קרב שיסתיים במותו של וולדמורט וסוף טוב לעולם בכללו - אך גם במותו של הארי (אולי ע"י אחד מאוכלי המוות השבורים ומזועזעים ממותו של אדונם - מן הסתם בלטריקס). סוף טרגי, מעט תבניתי אולי, אך מתקבל על הדעת. במהלך קריאת הספר עדיין תמכתי בסוף שכזה, אם כי ככל שהתקדמתי בקריאה כך חיבבתי יותר סוף בו הארי נהרג בדרך "טבעית", בואו נקרא לזה - כזאת שלא נגרמת ע"י קללת המוות של וולדמורט - במהלך החיפוש של אחד ההורקרוקסים, אולי, או באלף הזדמנויות אחרות שנקרו בפניו בספר האחרון - ושלאחר מכן חבריו, שבורים ואבלים ככל שיהיו, מחליטים להמשיך בעצמם את מה שהתחיל, משמידים את אחרון ההורקרוקסים ומצליחים בסופו של דבר להביס את וולדמורט עצמו (with a little help from their friends: נוויל, ג'יני, לונה ושות') - ומקדישים את מותו להארי פוטר: The boy who lives forever in their hearts. משהו בסגנון. סוף קיטשי, טרגי, לא תבניתי. סוף טוב (לשיפוטכם) עד סצנת הצריף המצווח (?) זה, פחות או יותר, מה שקיוויתי שיקרה (לא סביר מבחינת הכרותי עם הסופרת ככל שיהיה), רק שאחרי מותו של סנייפ (שנכתב נהדר, אגב), עוד מוות שגרתי כביכול של דמות ראשית היה א', לא סביר אפילו יותר משהיה קודם וב', מתחיל לחזור על עצמו. אבל אז הגיע פרק הזיכרונות של סנייפ ונתקפתי צורך עז לנשק את כפות רגליה של רולינג. על הפרק עצמו לא השתגעתי (טיפה'לה ארוך ורגשני מדי, אם כי החלק עם הפטרונוס היה מקסים), אבל הפיתרון שהיא הציגה שם היה גאוני: הקרבה עצמית (שלא מבחירה!) למען הטוב הכללי. הירואי וטרגי ונהדר-נהדר-נהדר, הייתי מוכנה לסבול אפילו הגזמה של מעשיו לאחר מותו והפיכתו לגיבור לאומי אמיץ ועשוי ללא חת שהקריב את חיו ללחימה ברוע (כשלמעשה לא הייתה לו ברירה ובעיקרון רק היה לו הרבה מזל {טוב או פחות לפרקים} ויוצרת שמאוהבת בו קצת יותר מדי). רק מה, רולינג קצת שכחה שהקרבה עצמית פירושה מוות למען מטרה כלשהי. מוות, לא נכונות למות ושיבה מפוקפקת לחיים. אבל בסדר. קיבלתי. נגיד שאיכשהו פוטר חזר לחיים. ונגיד שפתאום הוא הבין שהשרביט הקדום (בתרגום מחורבן וחופשי), ממש במזל שלא יאמן (!), שייך בעצם לו. ונגיד שהוא הורג את וולדמורט. מה הלאה? קשה לי להאמין שמישהו יכול לנהל אורח חיים בריא ונורמלי אחרי 7 שנים בהן היה צריך לחיות בפחד מתמיד מפני איזה ארכי-נבל שרוצה להרוג אותו ומפני חסידיו הפסיכוטיים - אפילו אם אותו המישהו הוא סופר-זאטוט שלצידו עומדים כוחות האור והאהבה וסיידקיקס שברובם יותר מוכשרים ממנו (אה כן, ויוצרת שמאוהבת בו קצת יותר מדי). הוא היה צריך להיות מינימום פרנואיד. האפילוג היה מפגר לגמרי ואני ממש לא קונה את התירוץ של "הוא אמור להיות פשוט ולהראות שהחיים נמשכים ו-all is well" כי all is NOT well! All is not SUPPOSED to be well, בכל מקרה. וחבל לי שזה כן, כי זה בהחלט מוריד מהערך של האירועים ומהאיכות של הסיפור.
, אבל כן. אנשים מנסים להצדיק את הסוף, כשבתכלס- תחשבו שקראתם 7 ספרים בשביל שבסוף יהיה לנו זוגות זוגות וילד מסכן שקוראים לו אלבוס-סוורוס-קנקן-תה, כי הארי כנראה החליט לקרוא לילד המסכן על שם כל דבר, רק לא "סיריוס". אני אכתוב אפילוג משלי. הו הו! סתם.
מישהו יודע אם ברשת יש אפילוגים שונים לסיפור? זה יכול להיות מגניב.
