שלום אורנה היקרה ../images/Emo20.gif
(כתבתי לך הודעה ארוכה ארוכה מקודם והיא נעלמה לי משום מה, אז אני אנסה לשחזר מהזכרון...) את כותבת שבתך האהובה נפטרה לפני חודש וחצי. אז קודם כל זה כלום זמן, באמת, חודש וחצי זה כל כך טרי, אני זוכרת שאצלנו בחודש וחצי הראשון בכלל לא ידענו כלום, הכל קהה ואכזרי וכואב.. אולי אפשר להתנחם בעובדה שעכשיו היא כבר לא סובלת מהמחלה הארורה הזו, שעכשיו כבר לא כואב לה. אני לא יודעת, כל אחד והאמונה שלו. אמא שלי בטוחה שאחותי בגן עדן, אחי לא מדבר עליה יותר מידי, אבא שלי בכלל לא מדבר ואני חושבת שהנפש שלה התגלגלה לגוף של תינוק חדש, או תינוקת חדשה, והנה עכשיו היאצריכה להיות בערך בת שנתיים וקצת, הולכת, מדברת, משחקת באיזה פעוטון, המחשבה הזו מנחמת אותי, כל רעיון גלגלו הנשמות שומר על השפיות שלי. אני בחרתי לאמין בכך, אני לא בחורה דתיה או מאמינה בכוח עליון, לא קוראת תהילים ולא מדליקה נראות, אבל יש בי אמונות עצמאיות משלי, שבניתי במהלך שנות קיומי כאן, בעולם המטורף הזה, שממשיך להעניש אתנו על איזה חטא קדמון, או משהו בסגנון. אי אפשר שלהפסיק לחשוב על האנשים איבדנו, זה מתעורר איתנו בבוקר והולך לישון איתנו בלילה, ולפעמים גם בחלומות זה רודף אחרינו, מי כמוני יודעת, כמה פעמים התעוררתי באמצע הלילה עם בכי נוראי וצעקות, קראתי בשמה של אחותי והיא לא ענתה לי... התמונה שלה, כמו שאת מתארת, איתי כל הזמן, ובתהחלה כולנו לא מתפקדים כראוי, באמת, זה לא משהו שמכינים אותנו לקראתו. אני כן יכולה להציע לך להמשיך לכתוב כאן, להתפרק כמה שרק בא לך, אולי אפילו להציע לבן-זוגך להתטרף אלינו. אולי תחשבו על ללכת לטיפול פסכולוגי, לעבד את האבל הזה, אבל בטח שלא חייבים מייד. אפשר גם עוד כמה שבועות או חודשים, איך שמרגיש לכם נכון. מילות עידוד את מבקשת... זה הופך להיות קל יותר מבחינה אחת, הזמן עושה את שלו ולא את שלנו, ובכל זאת, ממשיכים לתפקד, איכשהו, אל תשאלי אותי אם יש נוסחה או מרשם. כל אחד מתפקד בדרך האינדיבידואלית שלו. יש שבוחרים להנציח את ילדם ברסיטל מוסיקלי, או הקמת גן שעשועים על שמו, יש כאלה שנוטעים עצים, או עושים מחווה לבית הספר בו ילדם התחנך. ויש כאלה, כמוני, שכותבים. אני כותבת אל אחותי ועל אחותי, משתפת, מדברת עליה. הדרך הזו מתאימה לי, אני מאמינה שכל עוד אמשיך להנציח את זכרה בדיבורים ובמחשבות ובכתיבה, היא תמשיך להיות קיימת עבורי ועבור האחרים. זה הופך להיות קל מבחינה אחת כשפתאום קמים בבוקר והמחשבה הראשונה היא לא עליה, היא מתגנבת בשלב מסוים של היום לרקע של המוח שלי. זה קל יותר, כשאני לא נחנקת מבכי ודמעות בכל פעם שמזכירים את שמה, כמו שהיה לי בסמוך למותה, אפילו בשנה הראשונה. אני בכלל חושבת שהשנה הראשונה קשה ביותר, כי צריך להתסגל לאובדן הזה, לחסר, לחסך. בשלב מסוים חוזרים לשגרה: עבודה-בית-חברים-משפחה-קניות-סדורים-נקיון-פנאי. אז מהבחינה הזו קל יותר. קשה מבחינת געגועים, לפעמים הם כל כך חזקים, שאני נשברת. במיוחד בארועים מיוחדים. יומהולדת, למשל. שלי, שלה. לא משנה. או למשל בשבוע שעבר חגגנו לאחי בר מצווה באולם, ואני נחנקתי מבכי חצי ערב, וכל האיפור נמרח והתמונות יצאו על הפנים.... וכל מה שחשבתי הוא כמה היא חסרה לי כאן, לרקוד ולשמוח איתנו. ומצד שלישי(בטח שיש צד שלישי), יש שילוב בין הריחוק כתוצאה מהזמן שעובר, לבין הרגעים האלה, שנשברים בהם. אבל בגלל הריחוק הם פחות חזקים ונוראיים הרגעים האלה, ומה גם שהטיפול הפסיכולוגי שעשיתי מאוד תמך בי והעניק לי כלים להתמודד עם מותה של אחותי, כמו גם עזר לי להתמודד עם דברים אחרים הקשורים אליה וגם מהבחינה של להמשיך הלאה ולא להרגיש אשמה על לכתה מצד אחד, והשארותי מצד שני. אין ספק, זה עולם חדש של תחושות ורגשות, שצריך לדעת להתמודד איתו, עם המון בטחון ואומץ וכנות. כמו שכתבתי, אני בהחלט מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי, או קבוצת תמיכה, במקביל לכתיבה כאן בפורום, שמנסיון אני יודעת כמה הוא עזר לי בשנה הראשונה במיוחד, בלילות הנוראיים הפרטים שלי. מחבקת אותך חיבוק חזק ועטוף. שלך, רויטל.
