Blackbird fly
New member
מותר לי, נכון? ט'
(זה הולך להיות ארוך וחופר, לא משהו שאמור לעניין במיוחד מישהי פה, כי בגדול כמעט אף אחת פה כבר לא מכירה אותי,
אבל אני לא הולכת להתנצל על משהו. אף אחד לא מכריח אתכן לקרוא, הכל מרצונכן החופשי.
אבל כן הולכת להתנצל על השפה שזה יהיה כתוב בה. אני יודעת שכל אחת פה אינטלגינטית שיכולה להוציא ספר שירה שלם בשפה נורא גבוהה,
אבל אין לי כבר כוח להוכיח את עצמי כגם אינטליגנטית. אני ישירה- וזה מה יש.
ועוד משהו שאני יודעת בהיגיון שאני לא אמורה להתנצל עליו אבל הרגש אומר שאני כן צריכה להתנצל- זה שאני לא מגיבה פה כמעט.
אני קוראת הכל, את כולן, אבל כמעט אף פעם לא מוצאת מילים להגיב. הלוואי ויכולתי להיות כמו תמרה, או הורי, או רחלי,
שהן מדהימות אותי בזה שתמיד יש להן משהו חכם להגיד (אם אתן קוראות את זה- קחו את זה כמחמאה. כי זו מחמאה.), אבל אין לי.)
סוף הקדמה
משום מה זה תמיד ככה. אני כותבת הודעה אופטימית ושהכל הולך ומסתדר ואז מפל של חרא נופל עליי ואני מרגישה מאכזבת.
אותי אישית זה עצבן בעבר, שחברה הייתה מראה שהכל בסדר ומספרת על תובנות יפות על החיים שהגיעה אליהן, אומרת שיהיה טוב,
ואחרי כמה זמן אומרת שהחיים בזבל, ואני, כאילו, "אז מה זיבלת בשכל כל הזמן הזה?!".
אבל עכשיו זה משהו אחר, פעם הייתי נטו ברע, ללא שום פיסת טוב, אז לא הכרתי את המצבים האלה של תקופה אחת של בסדר ותקופה אחרי חרא בלבן.
ואחרי שחוויתי... שבועיים? שלושה? חודש? של אופטימיות, כלשהי, ועכשיו בא לי לתקוע לעצמי אולר בעורק הראשי, אני מבינה.
אני אכתוב פה על דברים שמטרידים אותי, שעושים לי רע, אבל נראה לי שבגדול כל זה ייגמר ב-
אני שונאת את עצמי. אני מתעבת את עצמי. אני שונאת את הגזע האנושי. אני שונאת את העולם הזה.
אבל בעיקר, פשוט מתעבת את עצמי.
אני אפילו כבר לא מדברת על האופי המחורבן שלי, איכשהו הגעתי למסקנה שאנשים עם אופי מחורבן בכל זאת מגיעים לאנשהו בחיים שלהם.
אז אני שונאת את האופי שלי, כן. אבל אני לא יכולה לסבול את הגוף שלי. אני לובשת חולצה אחת, שונאת את איך שזה נראה עליי, לובשת חולצה אחרת,
שונאת גם את זה, תופסת בבשר של הבטן, ומתחילה לבכות. פשוט בוכה. פשוט עושה לי חשק לחזור לצומות של פעם.
האפיזודה האנורקטית האחרונה שלי נגמרה בסופו של דבר בקפיצה מבניין, ואני אגיד משהו מזעזע עכשיו, נוראי, אבל הייתי מוכנה לחזור לתקופה הזאת
רק בשביל הגוף שהיה לי. לחזור לגוף שהיה לי עם המוח שלאחרונה נוצר לי.
ואני אגיד עוד משהו, שמקווה שלא ייצא פרו-אנה או משהו כזה, ומקווה שאף אחד לא יכעס עליי,
אבל- הלוואי, הלוואי, והייתי יכולה לחזור לצום. אין דרך אחרת לחזור לגוף שהיה לי. אני לא מתכוונת לאכול בריא ומאוזן לפי תפריט ולחכות 8 חודשים כדי לחזור לגוף ההוא.
יש לי קנאה עצומה לאנורקטיות. שיש בהן כל כך הרבה כוח כדי לצום. ואין צורך ליפול עליי ולכתוב לי "את לא יכולה להגיד דבר כזה, את לא יודעת כמה סבל זה, את לא רוצה את זה".
כי אני כן יודעת כמה סבל זה. הייתי שם. ואני רוצה את זה שוב.
זה נורא עצוב, אבל אני מעדיפה להיות רזה ואומללה מאשר שמנה ושמחה. אולי אני אומרת את זה כל הזמן בגלל שזה לא נראה לי בכלל מציאותי, להיות שמנה ושמחה.
הגזע האנושי, לא מפסיק לאכזב. העפתי כמה אנשים מהחיים שלי אחרי שהגעתי למסקנה שלמה לי לאכול את השיט שלהם.
איכשהו אני מתגעגעת לתקופה של השיקום הגופני, איך שכולנו שם היינו חבורה אחת גדולה, מתגלגלים במחלקה בכיסאות הגלגלים, עולים לגג, שותים, מעשנים,
שומעים מוסיקה שאמנם היא מזרחית אבל במצב כזה, WHO CARES. הכל שמח.
פוגשים מתנדבים מכל העולם, מפתחים קשרי חברות איתם, שומעים על החיים בארצות אחרות.
ואז זה נגמר. וכל אחד חוזר לעיר שלו, לעבודה שלו, לעיסוקים שלו, ונפגשים אולי פעם בחודשיים.
גם המצב הגופני שלי בקאנטים. הדם שלי הולך ומתמצק, ואני לא מסוגלת לעשן פחות משתי קופסאות ביום.
כל צעד וחצי כואב. הרגל קצרה מהשנייה בכמה ס"מ- מדרסים מחורבנים שעולים 1,000 ש"ח והגבלה בנעליים שאני יכולה לנעול.
בעוד שבועיים ביקורת בביה"ח אצל אורטופד. מה שצפוי הוא הצעה לעוד ניתוח שאמור לשפר את המצב.
ושוב מחשבות, כאבים, שיקום, הרבה לבד. ומצד שני אולי יהיה נחמד הפסקה מהחיים ומהעולם.
והיעד המיוחל- לחזור ללכת כמו בן אדם. להפטר ממקל ההליכה. הוא חמוד, צבעוני, סגול-אפור-פרחים, די משוכלל, אבל די, די נשבר ממנו.
(אם כבר, מי שמתכוונת להגיע למפגש, כשתראו בחורה עם יותר מדי בשר מתהלכת עם מקל כזה- תדעו שזו אני. תבואו להגיד שלום.)
אני מרגישה לבד. כל כך לבד. לא, אבל כל כך, כל כך, לבד. בדידות אדירה. יש מפגשים פה ושם עם חבר/ה, אבל בתכל'ס, אין לי אף אחד שיהיה שם בשבילי בשעת צרה.
כבר כתבתי את זה כמה פעמים, אבל פעם חברות הייתה בשבילי דבר מאוד משמעותי, כשהיינו חבורה של בנות מהאשפוז הפסיכיאטרי, נפגשות, מטיילות, מבלות, מתראות הרבה,
מקשיבות אחת לשניה. וזה נגמר, והוכח כאשליה. עכשיו בשבילי חברות זה כלום, זה סתם, זה להפגש פעם בחודש, לראות סרט, לשמוע מוסיקה, לעשן משהו,
לדבר על המשורר ההוא ועל הבמאי הזה, וזהו. נפרדים לשלום. עד העונג הבא.
בכותרת יש לי חברים, אבל במציאות, אין לי חברים. או שזה חברים פשוט מהסוג שהייתי מעדיפה אחרת.
אני קמה בבוקר בתחושה של "הו, לעזאזל, למה התעוררתי. מה כבר היה דחוף לי להתעורר". אין לי בשביל מה לקום בבוקר.
עבודה זו לא אופציה, לא מבחינה פיזית ולא מבחינה נפשית. טיפת לחץ עליי ואני מתמוטטת חזרה לתהום.
תחביבים אין לי. פשוט כי שום דבר לא מעניין אותי. אני אומרת לעצמי שאני אקנה ספר מעניין ואתחיל לקרוא, אבל בסוף לא, זה לא יעניין אותי. שום דבר לא מעניין אותי.
על התנדבות חשבתי והגעתי למסקנה שלא כרגע.
פשוט מתעוררת לשום דבר.
החיים בזבל ואז אתה מת.
(זה הולך להיות ארוך וחופר, לא משהו שאמור לעניין במיוחד מישהי פה, כי בגדול כמעט אף אחת פה כבר לא מכירה אותי,
אבל אני לא הולכת להתנצל על משהו. אף אחד לא מכריח אתכן לקרוא, הכל מרצונכן החופשי.
אבל כן הולכת להתנצל על השפה שזה יהיה כתוב בה. אני יודעת שכל אחת פה אינטלגינטית שיכולה להוציא ספר שירה שלם בשפה נורא גבוהה,
אבל אין לי כבר כוח להוכיח את עצמי כגם אינטליגנטית. אני ישירה- וזה מה יש.
ועוד משהו שאני יודעת בהיגיון שאני לא אמורה להתנצל עליו אבל הרגש אומר שאני כן צריכה להתנצל- זה שאני לא מגיבה פה כמעט.
אני קוראת הכל, את כולן, אבל כמעט אף פעם לא מוצאת מילים להגיב. הלוואי ויכולתי להיות כמו תמרה, או הורי, או רחלי,
שהן מדהימות אותי בזה שתמיד יש להן משהו חכם להגיד (אם אתן קוראות את זה- קחו את זה כמחמאה. כי זו מחמאה.), אבל אין לי.)
סוף הקדמה
משום מה זה תמיד ככה. אני כותבת הודעה אופטימית ושהכל הולך ומסתדר ואז מפל של חרא נופל עליי ואני מרגישה מאכזבת.
אותי אישית זה עצבן בעבר, שחברה הייתה מראה שהכל בסדר ומספרת על תובנות יפות על החיים שהגיעה אליהן, אומרת שיהיה טוב,
ואחרי כמה זמן אומרת שהחיים בזבל, ואני, כאילו, "אז מה זיבלת בשכל כל הזמן הזה?!".
אבל עכשיו זה משהו אחר, פעם הייתי נטו ברע, ללא שום פיסת טוב, אז לא הכרתי את המצבים האלה של תקופה אחת של בסדר ותקופה אחרי חרא בלבן.
ואחרי שחוויתי... שבועיים? שלושה? חודש? של אופטימיות, כלשהי, ועכשיו בא לי לתקוע לעצמי אולר בעורק הראשי, אני מבינה.
אני אכתוב פה על דברים שמטרידים אותי, שעושים לי רע, אבל נראה לי שבגדול כל זה ייגמר ב-
אני שונאת את עצמי. אני מתעבת את עצמי. אני שונאת את הגזע האנושי. אני שונאת את העולם הזה.
אבל בעיקר, פשוט מתעבת את עצמי.
אני אפילו כבר לא מדברת על האופי המחורבן שלי, איכשהו הגעתי למסקנה שאנשים עם אופי מחורבן בכל זאת מגיעים לאנשהו בחיים שלהם.
אז אני שונאת את האופי שלי, כן. אבל אני לא יכולה לסבול את הגוף שלי. אני לובשת חולצה אחת, שונאת את איך שזה נראה עליי, לובשת חולצה אחרת,
שונאת גם את זה, תופסת בבשר של הבטן, ומתחילה לבכות. פשוט בוכה. פשוט עושה לי חשק לחזור לצומות של פעם.
האפיזודה האנורקטית האחרונה שלי נגמרה בסופו של דבר בקפיצה מבניין, ואני אגיד משהו מזעזע עכשיו, נוראי, אבל הייתי מוכנה לחזור לתקופה הזאת
רק בשביל הגוף שהיה לי. לחזור לגוף שהיה לי עם המוח שלאחרונה נוצר לי.
ואני אגיד עוד משהו, שמקווה שלא ייצא פרו-אנה או משהו כזה, ומקווה שאף אחד לא יכעס עליי,
אבל- הלוואי, הלוואי, והייתי יכולה לחזור לצום. אין דרך אחרת לחזור לגוף שהיה לי. אני לא מתכוונת לאכול בריא ומאוזן לפי תפריט ולחכות 8 חודשים כדי לחזור לגוף ההוא.
יש לי קנאה עצומה לאנורקטיות. שיש בהן כל כך הרבה כוח כדי לצום. ואין צורך ליפול עליי ולכתוב לי "את לא יכולה להגיד דבר כזה, את לא יודעת כמה סבל זה, את לא רוצה את זה".
כי אני כן יודעת כמה סבל זה. הייתי שם. ואני רוצה את זה שוב.
זה נורא עצוב, אבל אני מעדיפה להיות רזה ואומללה מאשר שמנה ושמחה. אולי אני אומרת את זה כל הזמן בגלל שזה לא נראה לי בכלל מציאותי, להיות שמנה ושמחה.
הגזע האנושי, לא מפסיק לאכזב. העפתי כמה אנשים מהחיים שלי אחרי שהגעתי למסקנה שלמה לי לאכול את השיט שלהם.
איכשהו אני מתגעגעת לתקופה של השיקום הגופני, איך שכולנו שם היינו חבורה אחת גדולה, מתגלגלים במחלקה בכיסאות הגלגלים, עולים לגג, שותים, מעשנים,
שומעים מוסיקה שאמנם היא מזרחית אבל במצב כזה, WHO CARES. הכל שמח.
פוגשים מתנדבים מכל העולם, מפתחים קשרי חברות איתם, שומעים על החיים בארצות אחרות.
ואז זה נגמר. וכל אחד חוזר לעיר שלו, לעבודה שלו, לעיסוקים שלו, ונפגשים אולי פעם בחודשיים.
גם המצב הגופני שלי בקאנטים. הדם שלי הולך ומתמצק, ואני לא מסוגלת לעשן פחות משתי קופסאות ביום.
כל צעד וחצי כואב. הרגל קצרה מהשנייה בכמה ס"מ- מדרסים מחורבנים שעולים 1,000 ש"ח והגבלה בנעליים שאני יכולה לנעול.
בעוד שבועיים ביקורת בביה"ח אצל אורטופד. מה שצפוי הוא הצעה לעוד ניתוח שאמור לשפר את המצב.
ושוב מחשבות, כאבים, שיקום, הרבה לבד. ומצד שני אולי יהיה נחמד הפסקה מהחיים ומהעולם.
והיעד המיוחל- לחזור ללכת כמו בן אדם. להפטר ממקל ההליכה. הוא חמוד, צבעוני, סגול-אפור-פרחים, די משוכלל, אבל די, די נשבר ממנו.
(אם כבר, מי שמתכוונת להגיע למפגש, כשתראו בחורה עם יותר מדי בשר מתהלכת עם מקל כזה- תדעו שזו אני. תבואו להגיד שלום.)
אני מרגישה לבד. כל כך לבד. לא, אבל כל כך, כל כך, לבד. בדידות אדירה. יש מפגשים פה ושם עם חבר/ה, אבל בתכל'ס, אין לי אף אחד שיהיה שם בשבילי בשעת צרה.
כבר כתבתי את זה כמה פעמים, אבל פעם חברות הייתה בשבילי דבר מאוד משמעותי, כשהיינו חבורה של בנות מהאשפוז הפסיכיאטרי, נפגשות, מטיילות, מבלות, מתראות הרבה,
מקשיבות אחת לשניה. וזה נגמר, והוכח כאשליה. עכשיו בשבילי חברות זה כלום, זה סתם, זה להפגש פעם בחודש, לראות סרט, לשמוע מוסיקה, לעשן משהו,
לדבר על המשורר ההוא ועל הבמאי הזה, וזהו. נפרדים לשלום. עד העונג הבא.
בכותרת יש לי חברים, אבל במציאות, אין לי חברים. או שזה חברים פשוט מהסוג שהייתי מעדיפה אחרת.
אני קמה בבוקר בתחושה של "הו, לעזאזל, למה התעוררתי. מה כבר היה דחוף לי להתעורר". אין לי בשביל מה לקום בבוקר.
עבודה זו לא אופציה, לא מבחינה פיזית ולא מבחינה נפשית. טיפת לחץ עליי ואני מתמוטטת חזרה לתהום.
תחביבים אין לי. פשוט כי שום דבר לא מעניין אותי. אני אומרת לעצמי שאני אקנה ספר מעניין ואתחיל לקרוא, אבל בסוף לא, זה לא יעניין אותי. שום דבר לא מעניין אותי.
על התנדבות חשבתי והגעתי למסקנה שלא כרגע.
פשוט מתעוררת לשום דבר.
החיים בזבל ואז אתה מת.
