מותה של השרשוחה
מכתב לידידי , שירי קיבלה החלטה לנסוע לצפון. יצאה מהעבודה, נכנסה למכוניתה, והתחילה לנסוע.. אח.. איזה יום יפה שזה היה.. פתחה את חלון השמש מעל ראשה, בוקר שטוף שמש היה. נתנה לשמש ללטף את גופה וברקע - איזה שירים.. זה התחיל עם השיר מהסרט ``פלאשדנס`` “she’s a maniac ..she is dancing like she never dance before…” והיא רקדה.. או כן. יודעת שבאמת היא הולכת לרקוד כמו שלא רקדה בחיים...שרה לה בעליצות, צוחקת.. איזה יום מאושר!!!!!! אחר כך ג`ו קוקר התחיל לשיר לה.. you give me reason to live.” “baby take off your coat; baby take off your dress…you give me reason to live.. כן. כן. היו סיבות טובות לחיים המאושרים. אוח!!!!! זה הולך להיות יום מאושר.. שירי היתה מלאה בשיר. שמחה. שירי היתה מאושרת. שירי הגיעה לצפון בשעה שלוש. בשבע בערב שירי נכנסה למכוניתה לחזור לחיפה. לידיעתך, לשירי משקפים. משקפיים שעוזרות לה לראות את העולם. לפעמים קשה לה. רק כשהיא ישנה ולא צריכה לראות את הדברים כמו שהם, היא מסירה אותם. לשירי יש שתי זוגות משקפיים. אחד ליום, ואחד לנסיעה בלילה, כי בלילה אתה יודע, צריך לחדד את העיניים יותר, אולי יבואו זאבים או משהו.. היא פתחה את מגרת הכפפות, המשקפיים לא היו שם.. מילא, ניסע ככה. והיא התחילה לנסוע. חשוך היה בחוץ, ואם אתה מהצפון אני לא צריכה לספר לך איזה חושך שורר שם בכבישים.. כנראה שפניה אחת פספסה השירי. ופתאם, שירי היתה בירידות.. ירידות תלולות שמעולם לא נסעה בהם.. חושך מצרים מסביב.. (חושך מצרים??? במצרים היה יותר אור). שירי הרגישה שטעתה אבל.. המשיכה לרדת בסיבובים הכי מסוכנים של החיים שלה.. נראה שרק תהום מחכה לה למטה.. הדמעות הציפו את עיניה.. שירי, תתאוששי, גם ככה את לא רואה כל כך טוב.. וירידות.. איזה סיבובים.. איזה עיקולים.. ואין שום מכונית איתה בירידה הזו.. היא עצרה באמצע. הפחד מלא את ליבה.. ידיה רעדו.. לאן אני נוסעת?????????? ואז ראתה שלט ``טבריה``.. היא הבינה שפספסה את הפניה.. אמרה – אין דבר, ניסע לטבריה ומשם לחיפה.. המשיכה, עדיין מלאת חששות, והשלטים בצידי הדרך רק נעשים גרועים יותר, מעולם לא היתה במקומות האלה.. ליבה פעם כמו משוגע, היא ממש רעדה, אבל המשיכה לנסוע. ראתה תחנת דלק, עצרה, שאלה הנחיות, האמת – כנראה שלא הבינה אותם כנראה, ושוב נסעה. .. נסעה מהר מהפחד.. רק להגיע.. להגיע למקום הנכון. בעיקול חכתה לה הניידת.. הניידת נסעה אחריה ואותתה לה לעצור. כשהגיע השוטר לחלון ושאלה אותה – גברת יש לך הסבר למה נסעת 110 ולא 80 – פרצה בבכי.. מה-זה בכי. הבכי של החיים שלה... השוטר , האמת, די נבהל.. מה קרה גברת? שירי מנסה לא לבכות, להציל את כבודה האבוד.. אבל הדמעות זולגות וזולגות.. הבכי פרץ מהבטן. לבסוף הצליחה להגיד - ``איבדתי את הדרך.. איבדתי את הדרך..`` השוטר ניסה להיות שוטר. גברת, לאן את צריכה להגיע? המילים לא כל כך יצאו לה מהפה.. בסוף גמגמה חיפה.. השוטר המשיך לשחק אותה שוטר – גברת רישיונות.. היא עדיין בוכה הטפשה, נתנה לו את הרשיונות. אמר לה תתאוששי ותבואי אלי. חכתה דקה, מחתה את הדמעות, וניגשה אליו. החזיר לה את הרישיונות (בלי דו``ח), הסביר לה איך לנסוע, אמר גברת תרגעי, לא קרה כלום, את לא בשטחים, את בדרך הנכונה. שירי חזרה למכוניתה. התיישבה והתחילה לנהוג, והדמעות זורמות.. אלוהים הן לא מפסיקות.. אבל שירי נסעה בדרך הנכונה. מהר. רוצה להגיע למקום הנכון. מלאת עצבות, אבל בדרך הנכונה. פתאם הפלפון צלצל, בנה הקטן היה על הקו -אמא, איפה את? - בדרך הביתה חמוד - -מתי תגיעי? - עוד מעט נשמתי, עוד מעט.. - נו כבר אמא, אני מתגעגע.. - אני באה נשמתי, אני באה.. שירי המשיכה לנסוע. הדמעות הפסיקו לזרום. הדרך ברורה לפניה. אי אפשר ללכת לאיבוד. כשהחנתה את האוטו, צלצל שוב הפלפון - אמא, איפה את? - בחניה מתוקי, תסגור, אני עולה. יש לשירי אינטרקום בכניסה לבית, לפני שהאצבע נגעה בפעמון, הדלת נפתחה. בנה הקטן עמד שם, קופץ עליה, מקיף אותה בזרועותיו. היא חיבקה אותו כמו שלא חיבקה בחיים. מחזיקה אותו. מבינה. יודעת בוודאות מה אמיתי בחיים ומה לא. בבוקר קמה שירי חדשה. איך אומר השיר ``מה שלא שובר אותי מחשל אותי?``. בהחלט. היום, מבינה אני את משמעות המשפט. בהחלט. חזקה מתמיד. יודעת את הדרך בוודאות. ידידי, אני חושבת שהשלמתי את כל החוסרים. אין שאלות יותר. התחלה חדשה לפנינו. ולך הנהג – תודה שלא הגעת באותו היום, ותודה גדולה עם חיוך מאוזן לאוזן שעזרת לי סופית - לקבור את השרשוחה. שבת נפלאה לכולם.
מכתב לידידי , שירי קיבלה החלטה לנסוע לצפון. יצאה מהעבודה, נכנסה למכוניתה, והתחילה לנסוע.. אח.. איזה יום יפה שזה היה.. פתחה את חלון השמש מעל ראשה, בוקר שטוף שמש היה. נתנה לשמש ללטף את גופה וברקע - איזה שירים.. זה התחיל עם השיר מהסרט ``פלאשדנס`` “she’s a maniac ..she is dancing like she never dance before…” והיא רקדה.. או כן. יודעת שבאמת היא הולכת לרקוד כמו שלא רקדה בחיים...שרה לה בעליצות, צוחקת.. איזה יום מאושר!!!!!! אחר כך ג`ו קוקר התחיל לשיר לה.. you give me reason to live.” “baby take off your coat; baby take off your dress…you give me reason to live.. כן. כן. היו סיבות טובות לחיים המאושרים. אוח!!!!! זה הולך להיות יום מאושר.. שירי היתה מלאה בשיר. שמחה. שירי היתה מאושרת. שירי הגיעה לצפון בשעה שלוש. בשבע בערב שירי נכנסה למכוניתה לחזור לחיפה. לידיעתך, לשירי משקפים. משקפיים שעוזרות לה לראות את העולם. לפעמים קשה לה. רק כשהיא ישנה ולא צריכה לראות את הדברים כמו שהם, היא מסירה אותם. לשירי יש שתי זוגות משקפיים. אחד ליום, ואחד לנסיעה בלילה, כי בלילה אתה יודע, צריך לחדד את העיניים יותר, אולי יבואו זאבים או משהו.. היא פתחה את מגרת הכפפות, המשקפיים לא היו שם.. מילא, ניסע ככה. והיא התחילה לנסוע. חשוך היה בחוץ, ואם אתה מהצפון אני לא צריכה לספר לך איזה חושך שורר שם בכבישים.. כנראה שפניה אחת פספסה השירי. ופתאם, שירי היתה בירידות.. ירידות תלולות שמעולם לא נסעה בהם.. חושך מצרים מסביב.. (חושך מצרים??? במצרים היה יותר אור). שירי הרגישה שטעתה אבל.. המשיכה לרדת בסיבובים הכי מסוכנים של החיים שלה.. נראה שרק תהום מחכה לה למטה.. הדמעות הציפו את עיניה.. שירי, תתאוששי, גם ככה את לא רואה כל כך טוב.. וירידות.. איזה סיבובים.. איזה עיקולים.. ואין שום מכונית איתה בירידה הזו.. היא עצרה באמצע. הפחד מלא את ליבה.. ידיה רעדו.. לאן אני נוסעת?????????? ואז ראתה שלט ``טבריה``.. היא הבינה שפספסה את הפניה.. אמרה – אין דבר, ניסע לטבריה ומשם לחיפה.. המשיכה, עדיין מלאת חששות, והשלטים בצידי הדרך רק נעשים גרועים יותר, מעולם לא היתה במקומות האלה.. ליבה פעם כמו משוגע, היא ממש רעדה, אבל המשיכה לנסוע. ראתה תחנת דלק, עצרה, שאלה הנחיות, האמת – כנראה שלא הבינה אותם כנראה, ושוב נסעה. .. נסעה מהר מהפחד.. רק להגיע.. להגיע למקום הנכון. בעיקול חכתה לה הניידת.. הניידת נסעה אחריה ואותתה לה לעצור. כשהגיע השוטר לחלון ושאלה אותה – גברת יש לך הסבר למה נסעת 110 ולא 80 – פרצה בבכי.. מה-זה בכי. הבכי של החיים שלה... השוטר , האמת, די נבהל.. מה קרה גברת? שירי מנסה לא לבכות, להציל את כבודה האבוד.. אבל הדמעות זולגות וזולגות.. הבכי פרץ מהבטן. לבסוף הצליחה להגיד - ``איבדתי את הדרך.. איבדתי את הדרך..`` השוטר ניסה להיות שוטר. גברת, לאן את צריכה להגיע? המילים לא כל כך יצאו לה מהפה.. בסוף גמגמה חיפה.. השוטר המשיך לשחק אותה שוטר – גברת רישיונות.. היא עדיין בוכה הטפשה, נתנה לו את הרשיונות. אמר לה תתאוששי ותבואי אלי. חכתה דקה, מחתה את הדמעות, וניגשה אליו. החזיר לה את הרישיונות (בלי דו``ח), הסביר לה איך לנסוע, אמר גברת תרגעי, לא קרה כלום, את לא בשטחים, את בדרך הנכונה. שירי חזרה למכוניתה. התיישבה והתחילה לנהוג, והדמעות זורמות.. אלוהים הן לא מפסיקות.. אבל שירי נסעה בדרך הנכונה. מהר. רוצה להגיע למקום הנכון. מלאת עצבות, אבל בדרך הנכונה. פתאם הפלפון צלצל, בנה הקטן היה על הקו -אמא, איפה את? - בדרך הביתה חמוד - -מתי תגיעי? - עוד מעט נשמתי, עוד מעט.. - נו כבר אמא, אני מתגעגע.. - אני באה נשמתי, אני באה.. שירי המשיכה לנסוע. הדמעות הפסיקו לזרום. הדרך ברורה לפניה. אי אפשר ללכת לאיבוד. כשהחנתה את האוטו, צלצל שוב הפלפון - אמא, איפה את? - בחניה מתוקי, תסגור, אני עולה. יש לשירי אינטרקום בכניסה לבית, לפני שהאצבע נגעה בפעמון, הדלת נפתחה. בנה הקטן עמד שם, קופץ עליה, מקיף אותה בזרועותיו. היא חיבקה אותו כמו שלא חיבקה בחיים. מחזיקה אותו. מבינה. יודעת בוודאות מה אמיתי בחיים ומה לא. בבוקר קמה שירי חדשה. איך אומר השיר ``מה שלא שובר אותי מחשל אותי?``. בהחלט. היום, מבינה אני את משמעות המשפט. בהחלט. חזקה מתמיד. יודעת את הדרך בוודאות. ידידי, אני חושבת שהשלמתי את כל החוסרים. אין שאלות יותר. התחלה חדשה לפנינו. ולך הנהג – תודה שלא הגעת באותו היום, ותודה גדולה עם חיוך מאוזן לאוזן שעזרת לי סופית - לקבור את השרשוחה. שבת נפלאה לכולם.