מושלמות.
זאת הבעיה שלי, שאני פרפקציוניסט. לא יכולתי להשאיר אותו מוטל על הרצפה עם חור בעצם הלחיים הימני וחור בגבה השמאלית. הייתי חייב להשחיל לו כדור, קצת בין העיניים. ההצמדות הזו המיותרת הזו לזוטות גוזלת ממני זמן רב. רק מזה אני יכול להשתגע. ירית בו? כל הכבוד. אז למה ההתעקשות המיותרת הזו למושלמות? ממושלמות - כך לימדה אותי אותי בכיתה ג' המורה חנה - אפשר רק לגרוע. חזרתי הביתה עצבני. ישבתי מול הטלוויזיה והתחלתי לספור פרות שהתעופפו להן באוויר. בשלב מסויים החלטתי לבקר את השכן לפני שאיזה פרה תחליט להתיישב עלי. בדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שאין שחור ולבן. יש גם אפור. לא כל כדור צריך להכנס במקום המדוייק ובזווית המדויקת. אפשר לפספס. הבת של השכן פתחה לי את הדלת. חמודה, רק בת 9-10. הכנסתי לה כדור בין העיניים. קצת שמאלה. חזרתי הביתה מאוכזב. הילדה אמנם שקטה, שזה סימן טוב, אבל שוב - קצת שמאלה. קצת לא מדויק. קצת בערך. ולבערך - כך לימדה אותי המורה חנה - אין ערך! רציתי כל-כך לחזור ולהחדיר לה - כמו בכדורגל - כדור אל בין החיבורים, אבל התאפקתי. בן אדם, אמרתי לעצמי, תשלוט בעצמך. יש רצוי - כך למדתי בכיתה ג' - ויש מצוי. המצוי כרגע זה קצת שמאלה. לא נעים, אך גם לא נורא. נכנסתי למטבח והכנתי לי תה עם לואיזה. בערוץ 8 ניגנו קונצרט של בטהובן. אבל דווקא אז, או עקב כך, שוב עלו לי המחשבות לראש. חוסר הדיוק, חוסר המושלמות, חוסר המקצועיות... כל המחשבות האלה התערבבו לי בראש עם התה, הלואיזה ובטהובן. אני בחור אמוציונאלי, נוח להיעלב. לכן לא פלא שמצאתי את עצמי רץ לבית השכנים, םותח את הדלת, והפעם מדייק. גולללל!!!!! מסתבר שהרגלים ישנים - והקרדיט למורה חנה - קשה לשנות. ______________________________________________ את הדבר המדהים הזה קראתי לפני כמה שנים באחד האתרים לכותבים צעירים. ענק, יפה וכתוב טוב. לדעתי, מעורר הערצה, ולא יכול להתאים לאף פורום אחר כמו שמתאים לפה...
זאת הבעיה שלי, שאני פרפקציוניסט. לא יכולתי להשאיר אותו מוטל על הרצפה עם חור בעצם הלחיים הימני וחור בגבה השמאלית. הייתי חייב להשחיל לו כדור, קצת בין העיניים. ההצמדות הזו המיותרת הזו לזוטות גוזלת ממני זמן רב. רק מזה אני יכול להשתגע. ירית בו? כל הכבוד. אז למה ההתעקשות המיותרת הזו למושלמות? ממושלמות - כך לימדה אותי אותי בכיתה ג' המורה חנה - אפשר רק לגרוע. חזרתי הביתה עצבני. ישבתי מול הטלוויזיה והתחלתי לספור פרות שהתעופפו להן באוויר. בשלב מסויים החלטתי לבקר את השכן לפני שאיזה פרה תחליט להתיישב עלי. בדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שאין שחור ולבן. יש גם אפור. לא כל כדור צריך להכנס במקום המדוייק ובזווית המדויקת. אפשר לפספס. הבת של השכן פתחה לי את הדלת. חמודה, רק בת 9-10. הכנסתי לה כדור בין העיניים. קצת שמאלה. חזרתי הביתה מאוכזב. הילדה אמנם שקטה, שזה סימן טוב, אבל שוב - קצת שמאלה. קצת לא מדויק. קצת בערך. ולבערך - כך לימדה אותי המורה חנה - אין ערך! רציתי כל-כך לחזור ולהחדיר לה - כמו בכדורגל - כדור אל בין החיבורים, אבל התאפקתי. בן אדם, אמרתי לעצמי, תשלוט בעצמך. יש רצוי - כך למדתי בכיתה ג' - ויש מצוי. המצוי כרגע זה קצת שמאלה. לא נעים, אך גם לא נורא. נכנסתי למטבח והכנתי לי תה עם לואיזה. בערוץ 8 ניגנו קונצרט של בטהובן. אבל דווקא אז, או עקב כך, שוב עלו לי המחשבות לראש. חוסר הדיוק, חוסר המושלמות, חוסר המקצועיות... כל המחשבות האלה התערבבו לי בראש עם התה, הלואיזה ובטהובן. אני בחור אמוציונאלי, נוח להיעלב. לכן לא פלא שמצאתי את עצמי רץ לבית השכנים, םותח את הדלת, והפעם מדייק. גולללל!!!!! מסתבר שהרגלים ישנים - והקרדיט למורה חנה - קשה לשנות. ______________________________________________ את הדבר המדהים הזה קראתי לפני כמה שנים באחד האתרים לכותבים צעירים. ענק, יפה וכתוב טוב. לדעתי, מעורר הערצה, ולא יכול להתאים לאף פורום אחר כמו שמתאים לפה...