מושה
כאמור באיזה מקום בתחתית הדף הזה, אני מבקר פה הרבה. קורא ומפנים. לא תמיד יש לי את התשובה המתאימה, אז אני מעדיף לשתוק כמה ימים. אבל... יש כאן מכנה משותף שאני רואה כבר כמה ימים, שהוא מופיע ועובר כחוט השני בין הרבה הודעות. הילדים. אולי לא מתאים לפורום הזה. אבל... מה `כפת. זו המודעות הפנימית שלי. אחת מהן. סתם בא לי לספר על משהו שעשיתי לפני שנה, ואני עדיין אוכל את הפירות. זה היה על שפת הים. בצפון איפשהו. היה נחמד לאללה. שקט. מים צלולים, חברים. פתאום, הגדול - היה בן 6.5 - מתפרץ על משהו, והולך להתבודד לו בין הסלעים. בחמת זעם. בניתוק. ושמתי לב שזה לא היה בהפגנתיות. משהו אכל אותו. משהו עמוק היה לא בסדר. באותה שניה נולד מושה. החלטתי להשתמש בדמיון של בני כדי ליצור תקשורת בינינו. מושה הוא חשמלאי. יש לו ילדה אחת ואישה. הוא גר ברמת גן. הוא מחבב את הבן שלי. מושה קיים רק בערב. בחושך. כששנינו במיטה הגדולה. מושה מספר על עצמו, מצחיק קצת את הילד, ושואל אותו. מתעניין. מחווה קצת את דעתו ומכוון. מייעץ. משתולל. דרך מושה ראיתי דברים מדהימים. הילד בנה בו אמון מלא. שלא יספר כלום לאף אחד. ואפשר לספר לו דברים כמוסים. על הכעס על אבא. על הרצון להכאיב ולהרביץ לאמא ואבא. ומושה שומע, מקשיב ומפנים. מושה הוא המרוויח הגדול בהכרות הזו. כי מושה, זאת יש לדעת, הגיע לאותה פגישה ראשונה עם המון תסכול. אי וודאות. חוסר בטחון. מה טוב לילד. מה הוא חושב, איך אפשר לתקן דברים. איך אפשר לעשות שהילדים לא יגדלו בצלם התיסכולים והרעב לאהבה של אביהם. היום, כשקצת קשה, הוא מבקש שמושה יגיע. כי מושה לעולם לא מעביר ביקורת. לעולם לא. זה בכלל לא הילד שלו. כאן הוא רואה את הדברים בצורה אובייקטיבית. אבל גם מושה אוהב מאד את הילד. אהבת נפש. איש.
כאמור באיזה מקום בתחתית הדף הזה, אני מבקר פה הרבה. קורא ומפנים. לא תמיד יש לי את התשובה המתאימה, אז אני מעדיף לשתוק כמה ימים. אבל... יש כאן מכנה משותף שאני רואה כבר כמה ימים, שהוא מופיע ועובר כחוט השני בין הרבה הודעות. הילדים. אולי לא מתאים לפורום הזה. אבל... מה `כפת. זו המודעות הפנימית שלי. אחת מהן. סתם בא לי לספר על משהו שעשיתי לפני שנה, ואני עדיין אוכל את הפירות. זה היה על שפת הים. בצפון איפשהו. היה נחמד לאללה. שקט. מים צלולים, חברים. פתאום, הגדול - היה בן 6.5 - מתפרץ על משהו, והולך להתבודד לו בין הסלעים. בחמת זעם. בניתוק. ושמתי לב שזה לא היה בהפגנתיות. משהו אכל אותו. משהו עמוק היה לא בסדר. באותה שניה נולד מושה. החלטתי להשתמש בדמיון של בני כדי ליצור תקשורת בינינו. מושה הוא חשמלאי. יש לו ילדה אחת ואישה. הוא גר ברמת גן. הוא מחבב את הבן שלי. מושה קיים רק בערב. בחושך. כששנינו במיטה הגדולה. מושה מספר על עצמו, מצחיק קצת את הילד, ושואל אותו. מתעניין. מחווה קצת את דעתו ומכוון. מייעץ. משתולל. דרך מושה ראיתי דברים מדהימים. הילד בנה בו אמון מלא. שלא יספר כלום לאף אחד. ואפשר לספר לו דברים כמוסים. על הכעס על אבא. על הרצון להכאיב ולהרביץ לאמא ואבא. ומושה שומע, מקשיב ומפנים. מושה הוא המרוויח הגדול בהכרות הזו. כי מושה, זאת יש לדעת, הגיע לאותה פגישה ראשונה עם המון תסכול. אי וודאות. חוסר בטחון. מה טוב לילד. מה הוא חושב, איך אפשר לתקן דברים. איך אפשר לעשות שהילדים לא יגדלו בצלם התיסכולים והרעב לאהבה של אביהם. היום, כשקצת קשה, הוא מבקש שמושה יגיע. כי מושה לעולם לא מעביר ביקורת. לעולם לא. זה בכלל לא הילד שלו. כאן הוא רואה את הדברים בצורה אובייקטיבית. אבל גם מושה אוהב מאד את הילד. אהבת נפש. איש.
