מורתי אהובה.
בגיל ההתבגרות , התאהבתי נואשות במורתי, אהובה. אשה תמירה. בעלת קול חם וצלול. שערה החום, גלש על כתפיה בגלים. עיניה החומות הגדולות והטובות, הפיקו חום אנושי קורן. בתחילת כל שנת לימודים, הייתי ממהר לתפוס את השולחן הקדמי ביותר. להרגיש קרוב. שותה בצמא את דבריה ואת דמותה. כל הנשים בחיי, נשאו את חותמה. מושא היופי שלי, לנצח. שנים לא ראיתיה. לאחר שסיימתי את לימודי בית הספר היסודי, עזבתי את עיר מגורי. פגישתנו האחרונה. היתה ערב מלחמת ששת הימים. הייתי במדים. חופשה אחרונה, ימים ספורים לפני המלחמה. הלכתי בדרכי לבית הורי. מתון מתון. שואף לקרבי את האויר הצח. את מראות העיר בה ביליתי את ילדותי. לפתע שמעתי את קולה . קראה לי. זיהתה אותי ראשונה. ניגשתי אליה בהיסוס. הושיטה ידיה לקראתי. הסמקתי. חיבקה אותי חיבוק ארוך. חיבוק חם לבבי . אולי, חיבוק של דאגה לשלומי. בימים , של וודאות, כי מלחמה אכן תפרוץ. החזרתי לה חיבוק מאופק. לא להביך אותה. חששתי, פן רגשותי יציפו אותי. אתוודה על אהבתי. שנים עקבתי אחר קיומה. כשהייתי מצטייד בספר הטלפונים של איזור מגוריה. הייתי פותח מייד, את הדף בו מופיע שמה. שמה וכתובתה הופיעו במדריך הטלפונים עד לפני שנתיים . מאז אינה מופיעה יותר. אתמול הצטיידתי במדריך חדש. אין. אינני מנסה לבדוק מה עלה בגורלה. שמא בשורה רעה, תכאיב לי. נוצר את דמותה בזכרוני. כמו באותו יום, בו נותרה עומדת על המדרכה. מסב אליה את ראשי. שולח חיוך ונפנוף אחרון . איפה את אהובה ?
בגיל ההתבגרות , התאהבתי נואשות במורתי, אהובה. אשה תמירה. בעלת קול חם וצלול. שערה החום, גלש על כתפיה בגלים. עיניה החומות הגדולות והטובות, הפיקו חום אנושי קורן. בתחילת כל שנת לימודים, הייתי ממהר לתפוס את השולחן הקדמי ביותר. להרגיש קרוב. שותה בצמא את דבריה ואת דמותה. כל הנשים בחיי, נשאו את חותמה. מושא היופי שלי, לנצח. שנים לא ראיתיה. לאחר שסיימתי את לימודי בית הספר היסודי, עזבתי את עיר מגורי. פגישתנו האחרונה. היתה ערב מלחמת ששת הימים. הייתי במדים. חופשה אחרונה, ימים ספורים לפני המלחמה. הלכתי בדרכי לבית הורי. מתון מתון. שואף לקרבי את האויר הצח. את מראות העיר בה ביליתי את ילדותי. לפתע שמעתי את קולה . קראה לי. זיהתה אותי ראשונה. ניגשתי אליה בהיסוס. הושיטה ידיה לקראתי. הסמקתי. חיבקה אותי חיבוק ארוך. חיבוק חם לבבי . אולי, חיבוק של דאגה לשלומי. בימים , של וודאות, כי מלחמה אכן תפרוץ. החזרתי לה חיבוק מאופק. לא להביך אותה. חששתי, פן רגשותי יציפו אותי. אתוודה על אהבתי. שנים עקבתי אחר קיומה. כשהייתי מצטייד בספר הטלפונים של איזור מגוריה. הייתי פותח מייד, את הדף בו מופיע שמה. שמה וכתובתה הופיעו במדריך הטלפונים עד לפני שנתיים . מאז אינה מופיעה יותר. אתמול הצטיידתי במדריך חדש. אין. אינני מנסה לבדוק מה עלה בגורלה. שמא בשורה רעה, תכאיב לי. נוצר את דמותה בזכרוני. כמו באותו יום, בו נותרה עומדת על המדרכה. מסב אליה את ראשי. שולח חיוך ונפנוף אחרון . איפה את אהובה ?