הנה כמה חומרים שיסייעו לכם:
יוסי שריד (מרצ): אדוני היושב-ראש, משפחת זאבי, אנשי תנועתו וכל מוקירי זכרו של גנדי, אנחנו כואבים ואבלים על השר רחבעם זאבי, זכרו לברכה, שנרצח על-ידי אנשי בליעל. עוד בוקר כזה שטורף את הדעת ואת הלב. אני בוכה גם למת וגם להולך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו, את ארץ אהבתו, את ארץ אהבתנו. דווקא משום שהמלים החזקות נחלשות, אני רוצה לומר באופן מאוד אישי ובפשטות, הכי פשוט שאפשר: אנחנו, אני, ממש הרוס מהרצח הזה. הידיעה על ההתנקשות בחייו של גנדי היא איומה גם מצדה האישי, כי אנחנו מכירים הרבה מאוד שנים. הוא היה בר-פלוגתא קשה. אולי לא היה מישהו בפוליטיקה הישראלית שהיה יותר רחוק מאתנו, אבל צריך להבין שגם בתוך הריחוק הפוליטי יש רגעים יפים של קרבה, של קרבה אישית ואפילו של חיבה אישית. אבל מעבר למשמעות האישית, המשמעות המדינית של הרצח היא מרחיקה לכת. בני הבליעל שרצחו אותו - דמו בראשם והם לא יינקו. אין ספק שהם זממו להטביע אותנו שוב במרחץ דמים. זאת היתה הכוונה הזדונית שלהם, וצריך להישמר מכל משמר שלא נטבע כולנו בדם. רצח רחבעם זאבי מעמיד את הרשות הפלסטינית במבחן חמור. היא לא תוכל לשתוק זמן רב על דמו השפוך של גנדי, והיא תהיה מוכרחה לנקוט אמצעים חריפים במיוחד לדיכוי הרוצחים. לא עוד שתמטנות ולא עוד חמקנות. המבחן הזה של הרשות הפלסטינית וערפאת הוא מיידי, ואין שום אפשרות לדחות אותו. אם ייכשלו במבחן, הארץ תבער והאש תאכל ואיש כבר לא יוכל לכבות. וגם ממשלת ישראל עומדת במבחן קשה במיוחד. מה עוד נעשה לטרור המפלצתי הזה ולא עשינו. לאחר ההתנקשות בחייו של השגריר ארגוב אפילו יצאנו למלחמה. אנחנו זוכרים את ההתחלה הנמהרת אבל גם את הסוף המר, כי צריך לזכור את הכול, את הלקח כולו ובמלואו. חברי הכנסת, זה אחד הימים המכאיבים והמדאיגים שהיו לנו, וגם לי באופן אישי. מחר נלווה כולנו את רחבעם זאבי בדרכו האחרונה. דרכו לא היתה דרכנו, אבל בדרך האחרונה נלך יחד כאיש אחד כי הוא יחסר לנו. רחבעם זאבי, גנדי, נעמת לנו מאוד כיריב וכידיד; יריב שהוא ידיד וידיד שהוא יריב. כך נזכור אותך, כך אנחנו רוצים לזכור אותך, כי כזה היית. רן כהן: אני חושב שזה מאוד ראוי ומכובד שאנחנו עושים את הישיבה הזאת לזכרו של גנדי. נדמה לי שהיינו עושים את זה גם אילו גנדי היה זוכה ללכת לעולמו בדרך הטבע. על אחת כמה וכמה שהדבר שהכי מלכד אותנו כאן זאת העובדה שגנדי נרצח כאדם, נרצח כישראלי, נרצח כמנהיג פוליטי, נרצח כשר וכחבר הכנסת. העובדה הנוראה הזאת היא זאת שעומדת במרכז העניין, על כל המכלול שלה. היה פה רצח נתעב, שזה דבר שמביא את כולנו לשותפות הזאת באירוע האכזרי הזה. אני מציע לחברים לא לערב את העניין של המחלוקות המדיניות והפוליטיות ולא להעלות את נושא הטרנספר או את האמונה בטרנספר או את המחלוקות על הטרנספר. לא זה הנושא. העובדה שאנחנו באמת מדברים בו, זאת העובדה שמנהיג ברמה של שר בממשלת ישראל נרצח על-ידי מרצח נתעב. זה גרם לכולנו את השוק ותחושת האסון. אני מכיר את גנדי מהימים שבהם הוא היה המפקד שלי כאלוף פיקוד המרכז, כשהייתי בחטיבה של הצנחנים. אני זוכר אותו הרבה מאוד שנים. אני לא מציע לאנשים לדבר על דה-לגיטימציה, כי זה לא נכון. ב-1984 נבחר כאן הרב כהנא, והכנסת עשתה לו דה-לגיטימציה. ב-1988 נבחר גנדי, והיו כאלה שהרהרו באפשרות לעשות לו דה-לגיטימציה ולא עשו אותה. הכנסת הזאת יודעת מחלוקות מאוד קיצוניות, גם בתחומי הלגיטימציה ואפילו בשולי הלגיטימציה, וכולנו בתוך הקלחת הזאת. אנחנו מכירים אותה בחיינו ומשתדלים לעמעם אותה אחרי מותנו. אני רוצה לומר שלושה דברים שלעולם אזכור לטובתו של גנדי, מלבד הקשר האישי בינינו, למרות תהום מדינית בינינו. האחד, ואי-אפשר לקחת את זה ממנו לעולם, וציינו את זה כאן אחרים, זה האדם שנתפס באהבת ארץ ישראל ההיסטורית, על מחוזותיה, על נבכיה, על דרכיה, על כל מה שיש בה כחלק מהשורשיות שלנו בארץ. זה דבר שהתרומה שלו היא כל-כך סגולית וייחודית שבכלל לא משנה מה האדם חושב. הדבר השני, מעט מאוד אנשים שכמעט לא צריכים להצדיק את קיומם בכנסת עובדים בחריצות שגנדי עבד בה. הוא היה יכול לנוח על זרי דפנה שהוא לעולם ייבחר, במגמה שבה הוא נמצא ובדרך הפוליטית. האיש היה מתמיד במליאה ומתמיד בוועדות ומתמיד בעבודה, ובא לכל דיון מוכן עם נתונים. זה היה אדם שכיבד את העובדה שהוא מקבל כאן משכורת ושהציבור מסתכל עליו בתור שליח. העניין של השליחות היה בעיניו מאוד חשוב. הדבר השלישי, לגנדי - וזאת נקודת החיבור הכי חזקה ביני לבינו - היתה מחויבות חברתית עמוקה מאוד, כמעט טוטאלית, עם הרגישות האדירה שהיתה לו. אגב, זה חצה אצלו כל מגבלה - לאומית, דתית, חילונית. בעניין הזה הרגישות החברתית שלו היתה עצומה, וכך אזכור אותו בתוך כל המכלול הזה. כולנו נכבד את זכרו. רן כהן (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נדמה לי שאחדים כאן לא קראו על מה אנחנו מדברים. הנושא מוגדר כרצח שר התיירות וההתפתחות בעקבותיו נדמה לי ששכחנו שאנחנו מדברים על רצח נתעב שקרה בישראל, רצח של שר, של חבר הכנסת, של חבר שלנו שישב אתנו כאן. אנחנו כאן מתפרעים כאילו לא קרה כלום. הדיון הוא המוני, וצעקני ונבחני, בלי שאפילו נקשיב זה לזה לאחר מעשה נורא ואיום ומחריד שטלטל את כולנו. ואם לא טלטל את כולנו, אז תאמינו לי שמשהו פגום בנו. אדוני היושב-ראש, נדמה לי שנפל עלינו אסון מעל ומעבר לכל מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות. אני הקצה השני, הטוטלי, של עמדותיו המדיניות של השר זאבי, זכרו לברכה, אם כי אני באותו קוטב אתו בנושא החברתי. הוא היה אדם מאוד מאוד רגיש לנושאים החברתיים. אבל אני חושב שלפחות דבר אחד אפשר לקיים לזכרו - זה דיון שבו מקשיבים זה לזה באופן רציני, שומעים איש את עמדותיו של האחר. אני שומע היום מהרמטכ"ל, שלאחר הרצח הזה הממשלה הטילה על צה"ל להגיע לשלושה הישגים ולשלוש מטרות: האחת, להביא את הרשות הפלסטינית להסגיר את הרוצחים של השר זאבי, זכרו לברכה. הגיוני, לא? מאוד הגיוני, אפילו צודק מאוד. יש בזה רק בעיה אחת, שאם נכנסנו היום לערים הפלסטיניות, כדי להכריח אותם להסגיר לידינו את הרוצחים, והסיכוי, לדעת כל בר דעת, להסגרת הרוצחים הוא אפס, המשמעות היא שצה"ל נכנס ונשאר ונשאב לתוך הערים הפלסטיניות." מוחמד כנעאן (המפלגה הלאומית הערבית): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין ספק שאנחנו התנגדנו ומתנגדים לכל חיסול פוליטי אשר יהיה, חיסול פוליטי על רקע השקפת עולם ועל רקע לאומי. אנחנו הזהרנו מפני החיסולים הפוליטיים שביצעה ממשלת ישראל נגד מנהיגים פלסטינים, תהיה השקפת עולמם אשר תהיה. אנחנו הבענו התנגדות והיינו חרדים למה שעלול להיות, וציפינו למה שקרה. על כן, אדוני היושב-ראש, אני מאשים את הממשלה בכל מה שקרה וקורה כאן. אנחנו התנגדנו למדיניות הטרנספר ולאלה שדגלו בה, בדיוק כמו שהם התנגדו לעמדות הפוליטיות שלנו.
