מורשת אריק (ב')
טוב, עברו כמה ימים, האבל והכאב המידיים פינו את מקומם לכל מיני דברים: טקסי אבל וכאב, ניתוחים על גבי ניתוחים ("דה קונסטרוקציה" בשפת המתוחכמים בעיני עצמם), וספורט, המון ספורט. (אין לי בעיה עם ספורט, גם אם איינשטיין ואני לא שותפים לאהדת אותה הקבוצה. אני תמיד מעריך מישהו עם תשוקה אמיתית לספורט, ואיינשטיין בהחלט היה כזה. למעשה, במותו אבדה אחת האנציקלופדיות המרשימות ביותר של ספורט בעברית).
אריק איינשטיין היה, בעיקר, זמר. הוא שר המון שירים, והוציא המון אלבומים. בימים האחרונים התמקדו בעיקר בשירים הליריים/מלנכולים שלו, אבל איינשטיין שר גם לא מעט שירי פופ-רוק שמחים ואופטימיים, או סתם יפים ושאינם שירי אבל/ימי זיכרון. נראה לי שהפורום הזה הוא מקום טוב לדבר על המוזיקה של איינשטיין, ובכל מיני חיתוכים וזוויות.
אני הייתי רוצה להתחיל עם המלחינים שאיתם הוא עבד, ולהתמקד בחמשת העיקריים שבהם. ציר הזמן שלי עוצר ב 1990 בערך, משום שלאחר מכן היתה ירידה הן בתפוקה והן באיכות. בנוסף, אני אדלג על שני מלחינים משמעותיים, שלכל אחד מהם חסרון משלו: מישה סגל שאחראי על הצד השני המופתי של "פוזי", אבל רק על הצד הזה; ושמוליק קראוס שעשה עם איינשטיין תקליט משמעותי אחד, אבל פרה-רוק, "החלונות הגבוהים", ולאחר מכן תרם לו מספר מצומצם של שירים, עד הריב הגדול ביניהם.
נותרנו עם חמישה, אם כך, ואלה הם (לפי הסדר הכרונולוגי שבו הם חברו לאיינשטיין): שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, ויצחק קלפטר.
כשאני מסתכל על הרשימה הזאת, אני חושב שחנוך, גבריאלוב וקלפטר עשו מוזיקה "מרובעת" יותר, רוק-פופ קונבנציונלי, בעוד שלוי ורכטר תרמו לאיינשטיין את כישרון ההלחנה והעיבוד העמוקים שלהם, והם אחראים לכמה מהשירים המבריקים ביותר לא רק ברפרטואר של איינשטיין, אלא במוזיקה הישראלית בכלל.
טוב, עברו כמה ימים, האבל והכאב המידיים פינו את מקומם לכל מיני דברים: טקסי אבל וכאב, ניתוחים על גבי ניתוחים ("דה קונסטרוקציה" בשפת המתוחכמים בעיני עצמם), וספורט, המון ספורט. (אין לי בעיה עם ספורט, גם אם איינשטיין ואני לא שותפים לאהדת אותה הקבוצה. אני תמיד מעריך מישהו עם תשוקה אמיתית לספורט, ואיינשטיין בהחלט היה כזה. למעשה, במותו אבדה אחת האנציקלופדיות המרשימות ביותר של ספורט בעברית).
אריק איינשטיין היה, בעיקר, זמר. הוא שר המון שירים, והוציא המון אלבומים. בימים האחרונים התמקדו בעיקר בשירים הליריים/מלנכולים שלו, אבל איינשטיין שר גם לא מעט שירי פופ-רוק שמחים ואופטימיים, או סתם יפים ושאינם שירי אבל/ימי זיכרון. נראה לי שהפורום הזה הוא מקום טוב לדבר על המוזיקה של איינשטיין, ובכל מיני חיתוכים וזוויות.
אני הייתי רוצה להתחיל עם המלחינים שאיתם הוא עבד, ולהתמקד בחמשת העיקריים שבהם. ציר הזמן שלי עוצר ב 1990 בערך, משום שלאחר מכן היתה ירידה הן בתפוקה והן באיכות. בנוסף, אני אדלג על שני מלחינים משמעותיים, שלכל אחד מהם חסרון משלו: מישה סגל שאחראי על הצד השני המופתי של "פוזי", אבל רק על הצד הזה; ושמוליק קראוס שעשה עם איינשטיין תקליט משמעותי אחד, אבל פרה-רוק, "החלונות הגבוהים", ולאחר מכן תרם לו מספר מצומצם של שירים, עד הריב הגדול ביניהם.
נותרנו עם חמישה, אם כך, ואלה הם (לפי הסדר הכרונולוגי שבו הם חברו לאיינשטיין): שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, ויצחק קלפטר.
כשאני מסתכל על הרשימה הזאת, אני חושב שחנוך, גבריאלוב וקלפטר עשו מוזיקה "מרובעת" יותר, רוק-פופ קונבנציונלי, בעוד שלוי ורכטר תרמו לאיינשטיין את כישרון ההלחנה והעיבוד העמוקים שלהם, והם אחראים לכמה מהשירים המבריקים ביותר לא רק ברפרטואר של איינשטיין, אלא במוזיקה הישראלית בכלל.
כנראה שזה באמת שיר מאוד מייצג. את יוני רכטר באמת אפשר לזהות, ולא כי הוא חוזר על עצמו, זה מן watermark כזה, במוזיקה שלו, משהו שאי אפשר לשים עליו את האצבע, ואמנים שמצליחים להגיע לזה תמיד גורמים לי להערכה, כי זה משהו שיוצרים שואפים לו, להצליח להיות מזוהים אבל לא בגלל מניירות. יוני רכטר בהחלט הגיע לשם.