מורן, אם אפשר...

[יעל Y]

מורן, אם אפשר...

כשכתבתי הרגשתי , שאני יותר מידי נצמדת למציאות אז מחקתי. חשבתי להתקשר ולבקש רשות להכניס את המילים לתוך הדפים ולא העזתי. לפעמים יש שיחות כאלה שנותנות כל כך הרבה חומרים, כמו שיש מראות כאלה... עכשיו אני כבר מתחרטת, משחזרת ושוב עוצרת. אולי אני צריכה ללכת עם שלט 'אני מכורה לסיפורים' ואתם יכולים למצוא עצמכם בכל מיני דפים זרוקים... ובעצם אל תדאגו אני רוצה כתיבה הזויה ואתם כל כך שפויים. וזו הקדמה לשאלה שמעניית אותי מאין אנחנו לוקחות את החומרים לכתיבה,איזה מסע הם עוברים? ואם אפשר לקרוא תיאורים על 'המוזות'...

 

[טליאמתי]

יעל, לא בטוחה שהבנתי... מה שאת

מבקשת זה שיתופים ברמת המוזה (כפי שקראת לגברת שעוזרת...!), החומרים, והתהליך??? זה על מה שאת מדברת או שפספסתי משהו? אם כן, לא אמרת כלום!!! זה כשלעצמו יכול למלא ספר (ולא מהרזים!!!). וד.א. איך קרה שכמעט ואין גברים בפורום? יודעת שהיו... לאן נעלמו כולם בזמן האחרון??? מקווה שלא אכפת לך שהגבתי למרות שהופנה למורן. סקרנת אותי בשורות האחרונות...

 

[יעל Y]

בדומה לשאלה מה ההבדל בין כתבת -

לסופרת?

 

[מורן א]

תמיד אפשר והשאלה לכולן/ם

הכתיבה ודרכה אל הנייר, המסע שעוברות המילים בנבכי הנפש טרם פוגשות את הדיו או את מקשי המקלדת, או כפי שמכונה, המוזה. המוזה שלי לעתים נופשת אי שם באיי סיישל (שם היא אוהבת כי יפה שם) וקשה להשיב אותה לחיקי, אך כשהיא מזהה מכאוב היא טסה חזרה גם בלי לבקש. החומרים נוצרים מתוכי, בעיקר מחוויות אישיות, מאנשים מוכרים, מהחיים. לא אוכל לומר שכל מה שכתבתי חוויתי, אך אוכל לומר שבכל סיפור יש הרבה ממני. לכתוב זה אויר, זה צורך. לכתוב על זה עיסוק, זה רגש, זו תחושה. לכתוב מ זה כואב, זה שורף ובוער ולעתים מדמם.

 

[טליאמתי]

לא קל לענות על משהו שגם לי לא ברור

לגמרי. לא צריך הרבה כדי להוציא ממני סיפור. מילה, צליל, משפט, ריח, הים, מזג האוויר, מישהו שעבר לידי. כמעט כל דבר מדליק אצלי את הצורך בכתיבה. מה אני עושה אתו אחר כך זה סיפור אחר. הרבה מהחומרים שלי אינם מחוויה אישית אבל תמיד (תמיד...) באים מתוך נגיעה בלבי. תמיד. אם זה לא נוגע בי עמוק, זה לא עובר הלאה. יחד עם זה, כשאני כותבת אני תמיד מכניסה את עצמי כמו שאני בחיים. מילים אופייניות, דעות וכו' בדרך כלל זה יבוא לידי ביטוי אצל כל אחת מן הדמויות ולא יתרכז אצל אחת ספציפית. הרבה מאוד פעמים אני פותחת במה שנדמה לי שיהיה הסיפור שלי והכתיבה מושכת לכיוון שונה. ההרגשה שלי היא שלסיפור יש חיים משלו. הוא מוביל אותי ולא ההיפך. לוקח אותי למקום שהוא רוצה להיות בו. זה נשמע מוזר אבל כמעט בכל דבר שכתבתי, אני התחלתי באיזשהי נקודה (ולא בהכרח בתחילת הסיפור), היה ברור לאן אני רוצה להוביל והנה, בלי לשים לב הכל השתנה. מהלך העיניינים, הסוף. הכל. זה נשמע קצת אמורפי, לא? מצטערת, אבל כך זה הולך אצלי. כל מה שתיארתי זאת המוזה שלי. המקריות. הנגיעה. הללכת בעיניים עצומות אחרי משהו שמוביל אותי לאן שהוא עד שיש לי סיפור שווה. ועוד לא דברנו על אהבה! לפעמים אני מרגישה שאני עושה אהבה עם המילים. ככה. כמו שזה נשמע. כי בלי אהבה לא הייתי יכולה לכתוב אף אחד מן הסיפורים שלי ולא חשוב מה בהם הוא חוויה אישית ומה לא. אני מקווה שלא זעזעתי ב'רוחניות' שמאחרי הכתיבה שלי אבל הצד השני של המטבע הוא עבודה קשה. ישיבה של שעות מול המחשב, קריאה בלתי פוסקת של החומר, הקצנה של הנושא ואז מחיקה, הוצאה מהמדפסת כדי לראות בעיניים איך זה נראה על הנייר... עבודה. כמו שאמרתי. סליחה אם הלאתי אתכם. לא שמתי לב איזה אורך יש למייל הזה. רואה? זו הבעיה שלי עם מילים... יש להן נטיה לצאת החוצה בדיוק בדרך שהן רוצות, גם אם התכוונתי לשתף ברמה צנועה הרבה יותר!!! וואוו! (הפסקה לנשימה עמוקה...!!) טלי

 

[מורן א]

בהחלט וואוו!

אל תהיי צנועה, בבקשה לא. הרשי לי לומר שוב, וואו אחד גדול.

 

[טליאמתי]

ועוד משהו פצפון...

כשאני כותבת: אהבה, כאב, שבר, מוות אני לוקחת את הרגש ההוא אלי. מאמצת אותו כאילו הוא שלי באופן אישי. חיה אתו. רק אחרי שהספר\סיפור מסתיים אני משתחררת ממנו וגם אז לא תמיד בקלות. כדי לכתוב טוב ועמוק ואמין אני חייבת להזדהות במישור הרגשי ולא תמיד זה נוח. בדרך כלל זה מלווה אותי ביום יום. זו דרך קשה ולא נעימה להעמיק לתוך סיטואציה או דמות... ואני לא יכולה להמליץ עליה בלב שלם. אבל שוב, ככה זה עובד אצלי. אני הסיפור עד שהוא נגמר. זהו. עכשיו זה באמת 'זהו זה'! מקווה שעניתי על משהו ואם לא... לפחות הבהרתי לעצמי כמה דברים. אז, התודה מגיעה לך יעל!

 

[יעל Y]

היה לי מרתק לקרוא אתכן, המון תודה.