מוקדש לפנינה1
היא עוצמת את עיניה. לא צריך לראות, מספיק להרגיש. המזרן רך ומחבק מול גבה, שתי ברכיה פשוקות קצת והוא כורע ביניהן, אצבע אחת שלו מלטפת לה את הדגדגן והשנייה חופרת לה בתוך הכוס. "ככה טוב, תמשיך", היא מעודדת אותו בקול עמוק, שולחת יד ומלטפת לו את הראש, מעבירה ציפורניים על חזהו. אם היתה דואגת לעצמה לבד זה היה מן הסתם לוקח פחות זמן, אבל נעים לה ככה ולא אכפת לה לחכות. האורגזמה תגיע בזמן שלה, אין לאן למהר. רעשים מבחוץ בכל זאת חודרים פנימה. יש את נהמת הרוח ויללות החתולים, לזה כבר התרגלה, זה לא נפסק מאז שנכנסו לכאן, אבל נוסף עוד משהו. מין המיה מתגלגלת, בליל של רעשים שהיא לא מצליחה להבדיל ביניהם. לא טוב. היא מאבדת ריכוז. לשכוח מהעולם, לשכוח מכל מה שלא קורה לה בין הרגליים, בתוך הגוף. "יותר מהר", היא מבקשת, אבל הוא מבין אותה לא נכון ומשנה את קצב החדרת האצבע במקום את מהירות ליטוף הדגדגן. ככה זה לא ילך. היא מחליפה את ידו בשלה, מרטיבה אותה ברוק לפני זה. זאת לא אשמתו. הוא מתאמץ בשבילה, אפשר לראות את זה בתנוחת גבו הכפופה, באיך שהשפתיים שלו קמוצות. היא לא היתה צריכה לפתוח את העיניים. לעצום ולהתרכז, לתת לדגדוגים לשטוף אותה. הכוס שלה מתהדק סביב האצבע שלו. הטבעת השרירית שבפתח הנרתיק מתכווצת. הקפלים הפנימיים שלה רכים כל כך. הוא חופר לה בתוך הבטן. "עוד מעט", היא לוחשת, "אל תפסיק", קצת בשבילו אבל בעיקר בשבילה. זאת עבודה קשה, לשכוח ככה, להתעלם מהכל, לתת למתח להיבנות. אורגזמה טובה נקנית רק במאמץ. זה תופס אותה בבטן, מטלטל אותה, קצר חשמלי שעולה ישר אל תוך המוח. כנראה שהיא צועקת. רגליה נבעטות לפנים. כלום לא צריך יותר, זה מספיק. היה אפשר להיעלם עכשיו. שום מחשבה, שום פקפוק, רק תחושה. גל אחרי גל כזה, עד שהיא לא יכולה יותר, שולחת יד והודפת אותו ממנה, מתקפלת לתנוחת עובר. צמרמורת אוחזת בה. כנראה שקצת רוח בכל זאת חודרת בעד דלת המתכת. "היה לך טוב, מה?", בעל הבית מגחך. שלא ידבר, שלא יהרוס. היא לא עונה אבל מהנהנת אליו, צוחקת קצת, טיפה נבוכה. "אני אוהבת". "מה, אותי?" היא לא חושבת לפני שהיא עונה. חבל, היתה איזו ציפיה בעיניו. "לא, לגמור". עכשיו תורו להנהן, לחייך. הוא קם מהמזרן. חשוך כאן. היא התעקשה שיכבה את מנורת האולטרה סגול הטפשית הזאת כשעלה האור בחוץ. הוא ניגש אל הכסא עליו הטיל את בגדיו, מפשפש בכיס המכנסיים. תנועותיו גמלוניות קצת. היא מחבבת אותו. "סיגריה?" בטח. צללים עוברים כל הזמן מחוץ לבית הקפה. אפשר לראות אותם דרך השלבים החסרים. אבל אולי אחר כך. היד שלה נשלחת שוב אל בין רגליה, היא שוב משתרעת על הגב. לא הספיק לה. "עוד מעט", היא אומרת לו, "עוד פעם אחת. אני אוהבת".
היא עוצמת את עיניה. לא צריך לראות, מספיק להרגיש. המזרן רך ומחבק מול גבה, שתי ברכיה פשוקות קצת והוא כורע ביניהן, אצבע אחת שלו מלטפת לה את הדגדגן והשנייה חופרת לה בתוך הכוס. "ככה טוב, תמשיך", היא מעודדת אותו בקול עמוק, שולחת יד ומלטפת לו את הראש, מעבירה ציפורניים על חזהו. אם היתה דואגת לעצמה לבד זה היה מן הסתם לוקח פחות זמן, אבל נעים לה ככה ולא אכפת לה לחכות. האורגזמה תגיע בזמן שלה, אין לאן למהר. רעשים מבחוץ בכל זאת חודרים פנימה. יש את נהמת הרוח ויללות החתולים, לזה כבר התרגלה, זה לא נפסק מאז שנכנסו לכאן, אבל נוסף עוד משהו. מין המיה מתגלגלת, בליל של רעשים שהיא לא מצליחה להבדיל ביניהם. לא טוב. היא מאבדת ריכוז. לשכוח מהעולם, לשכוח מכל מה שלא קורה לה בין הרגליים, בתוך הגוף. "יותר מהר", היא מבקשת, אבל הוא מבין אותה לא נכון ומשנה את קצב החדרת האצבע במקום את מהירות ליטוף הדגדגן. ככה זה לא ילך. היא מחליפה את ידו בשלה, מרטיבה אותה ברוק לפני זה. זאת לא אשמתו. הוא מתאמץ בשבילה, אפשר לראות את זה בתנוחת גבו הכפופה, באיך שהשפתיים שלו קמוצות. היא לא היתה צריכה לפתוח את העיניים. לעצום ולהתרכז, לתת לדגדוגים לשטוף אותה. הכוס שלה מתהדק סביב האצבע שלו. הטבעת השרירית שבפתח הנרתיק מתכווצת. הקפלים הפנימיים שלה רכים כל כך. הוא חופר לה בתוך הבטן. "עוד מעט", היא לוחשת, "אל תפסיק", קצת בשבילו אבל בעיקר בשבילה. זאת עבודה קשה, לשכוח ככה, להתעלם מהכל, לתת למתח להיבנות. אורגזמה טובה נקנית רק במאמץ. זה תופס אותה בבטן, מטלטל אותה, קצר חשמלי שעולה ישר אל תוך המוח. כנראה שהיא צועקת. רגליה נבעטות לפנים. כלום לא צריך יותר, זה מספיק. היה אפשר להיעלם עכשיו. שום מחשבה, שום פקפוק, רק תחושה. גל אחרי גל כזה, עד שהיא לא יכולה יותר, שולחת יד והודפת אותו ממנה, מתקפלת לתנוחת עובר. צמרמורת אוחזת בה. כנראה שקצת רוח בכל זאת חודרת בעד דלת המתכת. "היה לך טוב, מה?", בעל הבית מגחך. שלא ידבר, שלא יהרוס. היא לא עונה אבל מהנהנת אליו, צוחקת קצת, טיפה נבוכה. "אני אוהבת". "מה, אותי?" היא לא חושבת לפני שהיא עונה. חבל, היתה איזו ציפיה בעיניו. "לא, לגמור". עכשיו תורו להנהן, לחייך. הוא קם מהמזרן. חשוך כאן. היא התעקשה שיכבה את מנורת האולטרה סגול הטפשית הזאת כשעלה האור בחוץ. הוא ניגש אל הכסא עליו הטיל את בגדיו, מפשפש בכיס המכנסיים. תנועותיו גמלוניות קצת. היא מחבבת אותו. "סיגריה?" בטח. צללים עוברים כל הזמן מחוץ לבית הקפה. אפשר לראות אותם דרך השלבים החסרים. אבל אולי אחר כך. היד שלה נשלחת שוב אל בין רגליה, היא שוב משתרעת על הגב. לא הספיק לה. "עוד מעט", היא אומרת לו, "עוד פעם אחת. אני אוהבת".