eclipse angel
New member
מוקדש לנפש יפה
קטע מה2/4/2009 -קטע של חיבוטים שבטח כבר כולם התנסו בו אני בתקופה רעה בחיים שלי, אני מרגיש מוקף בהמון מלתעות המאיימות לחנוק אותי, למצוץ את דמי, לרוקן ממני את הכוחות האחרונות שעוד נותרו בי. אותן מלתעות הן מלתעות פיזיות: המשפחה: ציטוטים, מעקבים, עקיצות, מלחמות פסיכולוגיות, איומים וכו... פעם אחת אני בוחר להתעלם ופעם אחרת אני מגיב שזה אינו עניינם- בין כך וכך אני מתחיל להתרחק מהם, לעבות פער שהיה קיים עוד קודם לכן. אני מתכווץ אל תוך עצמי, מצטנף כמו קיפוד להגן על ד' אמותיי הצנועות שהן המפרידות אותי מלהיות חסר-כל. אך המלתעות האמיתיות הן השאלות, החיבוטים- הם ייסורים קשים מנשוא- הספק. אני חושב על העתיד- איך אני רואה את עצמי עוד... מצד אחד אני לא מסוגל לראות את עצמי עם אישה וילדים מצד אחר אני גם לא מסוגל לראות את עצמי עם גבר מצד אחר.. להיות לבד?! להיכרך אל סינר ההורים/משפחה כשאני עושה את המאמצים להינתק מכך? פתאום אני רואה את עצמי עם אישה, חושב מה ללמד את הבן שלי שלקח את העניים של אבא והאף של אמא. ופתאום אני רואה את עצמי עם גבר, חוזר מהעבודה ונושק ללחי, עושים קידוש ביחד. הכל מתערבב ונעשה עיסה שבדרך כלל אני מחליץ את רגליי ששקעו בה. אני חושב על עבודה- במה אעבוד? מה אלמד? אני רואה את האנשים שהכרתי, שגדלו איתי- גדלו, וממשיכים לצמוח: כאלו שהתחתנו, לומדים, עובדים.ף ואני גדל גם, משתנה-אך בעניי רוחי אני מרגיש כאילו שהכל מסביבי הוא שגדל- ואף אץ בקצב גידולו. אני לא רוצה להיות מודאג מדי- כי זה לא בריא וכי כך אני משבש את נסיכתו של הבטחון בבורא בי, אך אני פשוט טובע.. אל ים שחור וסמיך עבדים היינו ועתה בני חורין- האומנם?! אני מפחד שאני אמשיך לברוח מבלי להתמודד ולתכנן... אני מפחד שהבריחה תהייה למחסה הלא נכון. בזמן האחרון העייפות גוברת בי, היא משתקת כל טיפת מרץ ורעננות- היא גם הופכת אותי לאדם אחר- כמעט רשע פחות סבלני, יותר עצבני ומאוס.
קטע מה2/4/2009 -קטע של חיבוטים שבטח כבר כולם התנסו בו אני בתקופה רעה בחיים שלי, אני מרגיש מוקף בהמון מלתעות המאיימות לחנוק אותי, למצוץ את דמי, לרוקן ממני את הכוחות האחרונות שעוד נותרו בי. אותן מלתעות הן מלתעות פיזיות: המשפחה: ציטוטים, מעקבים, עקיצות, מלחמות פסיכולוגיות, איומים וכו... פעם אחת אני בוחר להתעלם ופעם אחרת אני מגיב שזה אינו עניינם- בין כך וכך אני מתחיל להתרחק מהם, לעבות פער שהיה קיים עוד קודם לכן. אני מתכווץ אל תוך עצמי, מצטנף כמו קיפוד להגן על ד' אמותיי הצנועות שהן המפרידות אותי מלהיות חסר-כל. אך המלתעות האמיתיות הן השאלות, החיבוטים- הם ייסורים קשים מנשוא- הספק. אני חושב על העתיד- איך אני רואה את עצמי עוד... מצד אחד אני לא מסוגל לראות את עצמי עם אישה וילדים מצד אחר אני גם לא מסוגל לראות את עצמי עם גבר מצד אחר.. להיות לבד?! להיכרך אל סינר ההורים/משפחה כשאני עושה את המאמצים להינתק מכך? פתאום אני רואה את עצמי עם אישה, חושב מה ללמד את הבן שלי שלקח את העניים של אבא והאף של אמא. ופתאום אני רואה את עצמי עם גבר, חוזר מהעבודה ונושק ללחי, עושים קידוש ביחד. הכל מתערבב ונעשה עיסה שבדרך כלל אני מחליץ את רגליי ששקעו בה. אני חושב על עבודה- במה אעבוד? מה אלמד? אני רואה את האנשים שהכרתי, שגדלו איתי- גדלו, וממשיכים לצמוח: כאלו שהתחתנו, לומדים, עובדים.ף ואני גדל גם, משתנה-אך בעניי רוחי אני מרגיש כאילו שהכל מסביבי הוא שגדל- ואף אץ בקצב גידולו. אני לא רוצה להיות מודאג מדי- כי זה לא בריא וכי כך אני משבש את נסיכתו של הבטחון בבורא בי, אך אני פשוט טובע.. אל ים שחור וסמיך עבדים היינו ועתה בני חורין- האומנם?! אני מפחד שאני אמשיך לברוח מבלי להתמודד ולתכנן... אני מפחד שהבריחה תהייה למחסה הלא נכון. בזמן האחרון העייפות גוברת בי, היא משתקת כל טיפת מרץ ורעננות- היא גם הופכת אותי לאדם אחר- כמעט רשע פחות סבלני, יותר עצבני ומאוס.