*מוקדש לליאורה*
אני מודה שעכשיו אין לי דרך לעזור לך. בתוך כל הבכי והכאב אני מנסה לתפוס מקום מקום קטן אצלך בלב, ולפעמים אין לי דרך לעזור לך... אני רוצה שיהייה לך טוב, אני מתפללת את יודעת? יש לילות בהם אני יושבת ומבקשת מאלוהים, שייקח את הדמעה הקטנה שזולגת על לחייך ויהפוך אותה לנהר של טוב בשבילך... כן אני מבקשת, כי לי, לפעמים אין דרך לעזור לך. אני אוהבת אותך את יודעת? את יודעת!?, אין כזה דבר ``אני מצטערת שאני מפילה עלייך דברים...`` לא קיים. תקראי את המילה. לא. קיים. התקרבנו, התרחקנו, התרחקנו, התקרבנו - וכאילו תמיד היינו ביחד. כאילו אף פעם לא נפרדנו. תמיד זה ממשיך מהמקום בו עזבנו. אני לא יודעת מה לעשות, דרך טלפון, דרך מסך מחשב, אפילו דרך הפגשות. אז אני טובה במכתבים, אני טובה במילים, אבל מה עושים כשגם זה לא עוזר? אני מודה, עלייך, יום יום, את יודעת? בלילות כשאני מנסה לדבר עם אלוהים, אני מודה. בחיבוק שלי אני מנסה להעביר לך חום. בחיבוק שלי אני מנסה להגן עלייך [בטח עכשיו תצחקי...
] בלחי שנצמדת אל לחי אני מרגישה אותך, מרגישה את כובד הגוף [ולא, את לא שמנה...], את התשישות, את חוסר הרצון להיות פה, את הצורך בשינוי שאוכל אותך בפנים, יום יום, שעה שעה, עד שמגיע הרגע בו את נשברת.... וכ``כ קשה לי לראות אותך כך וכ``כ קשה לי כי אני כואבת אתך, אני כואבת את כאבך כאילו היה פרטי שלי. ושוקולדים לא יעזרו, ומכתבים וגיבובי מילים על מילים לא ישנו... וכ``כ קשה לי כי אני לא מצליחה לעזור לך... אני צועקת בלב, אבל אני יודעת שברגעי כאב הצעקה שלך גדולה פי אלף. אני בוכה שבנתי, אבל אני יודעת שברגעי צער הבכי שלך כואב פי כמה. אני יודעת, כי זו לא את. אני יודעת כי את ילדה של החיים. את ילדה של שמחה. את ילדה של אהבה. ואת צודקת.... מגיע לך, כ``כ מגיע לך. את כל מה שאת מבקשת, כל מה שאת רוצה, מגיע לך. ולא בגלל שאת חברה שלי, ולא בגלל שאני משוחדת [], אלא בגלל... רק בגלל... שזה מה שאת נותנת. לכולם. לכולם. ומגיע שהלב שלך יתמלא כבר! ולא בצער ולא בכאב. מגיע לך, שיתמלא באהבה. ליאורה, אהובתי, אני מודה בצער שלפעמים, פשוט אין לי איך לעזור לך. רק גיבובי מילים, רק מחשבות קטנות של שמחה שכאב מהול בתוכם שאני מנסה להעביר אלייך, זו דרכי. אוהבת אותך כל-כך אוהבת אותך.
אני מודה שעכשיו אין לי דרך לעזור לך. בתוך כל הבכי והכאב אני מנסה לתפוס מקום מקום קטן אצלך בלב, ולפעמים אין לי דרך לעזור לך... אני רוצה שיהייה לך טוב, אני מתפללת את יודעת? יש לילות בהם אני יושבת ומבקשת מאלוהים, שייקח את הדמעה הקטנה שזולגת על לחייך ויהפוך אותה לנהר של טוב בשבילך... כן אני מבקשת, כי לי, לפעמים אין דרך לעזור לך. אני אוהבת אותך את יודעת? את יודעת!?, אין כזה דבר ``אני מצטערת שאני מפילה עלייך דברים...`` לא קיים. תקראי את המילה. לא. קיים. התקרבנו, התרחקנו, התרחקנו, התקרבנו - וכאילו תמיד היינו ביחד. כאילו אף פעם לא נפרדנו. תמיד זה ממשיך מהמקום בו עזבנו. אני לא יודעת מה לעשות, דרך טלפון, דרך מסך מחשב, אפילו דרך הפגשות. אז אני טובה במכתבים, אני טובה במילים, אבל מה עושים כשגם זה לא עוזר? אני מודה, עלייך, יום יום, את יודעת? בלילות כשאני מנסה לדבר עם אלוהים, אני מודה. בחיבוק שלי אני מנסה להעביר לך חום. בחיבוק שלי אני מנסה להגן עלייך [בטח עכשיו תצחקי...
] בלחי שנצמדת אל לחי אני מרגישה אותך, מרגישה את כובד הגוף [ולא, את לא שמנה...], את התשישות, את חוסר הרצון להיות פה, את הצורך בשינוי שאוכל אותך בפנים, יום יום, שעה שעה, עד שמגיע הרגע בו את נשברת.... וכ``כ קשה לי לראות אותך כך וכ``כ קשה לי כי אני כואבת אתך, אני כואבת את כאבך כאילו היה פרטי שלי. ושוקולדים לא יעזרו, ומכתבים וגיבובי מילים על מילים לא ישנו... וכ``כ קשה לי כי אני לא מצליחה לעזור לך... אני צועקת בלב, אבל אני יודעת שברגעי כאב הצעקה שלך גדולה פי אלף. אני בוכה שבנתי, אבל אני יודעת שברגעי צער הבכי שלך כואב פי כמה. אני יודעת, כי זו לא את. אני יודעת כי את ילדה של החיים. את ילדה של שמחה. את ילדה של אהבה. ואת צודקת.... מגיע לך, כ``כ מגיע לך. את כל מה שאת מבקשת, כל מה שאת רוצה, מגיע לך. ולא בגלל שאת חברה שלי, ולא בגלל שאני משוחדת [], אלא בגלל... רק בגלל... שזה מה שאת נותנת. לכולם. לכולם. ומגיע שהלב שלך יתמלא כבר! ולא בצער ולא בכאב. מגיע לך, שיתמלא באהבה. ליאורה, אהובתי, אני מודה בצער שלפעמים, פשוט אין לי איך לעזור לך. רק גיבובי מילים, רק מחשבות קטנות של שמחה שכאב מהול בתוכם שאני מנסה להעביר אלייך, זו דרכי. אוהבת אותך כל-כך אוהבת אותך.