מוצפת. ( אולי ט)

[someone343]

מוצפת. ( אולי ט)

שמחה להרגיש משהו, סוף סוף כאב
כי היום הייתה פגישה אחרי שבועיים וחצי,
אני אומרת הרבה מסביב , אבל מרגיש לי שזה לא מספיק
אצל לפסיכיאטר ( תמיד אותו הפחד) אומר שאני בסדר.. כי לא היה טריגרי מאד
אבל אני.. בתוכי.. חיה את הדיכאון, ואם לא מספיק חיה אותו, אז אני רוצה אותו.
ואני שונאת להיות מוצפת. וכל כך אוהבת. ושונאת שהגרון חסום בדמעות אבל מרגישה פתטית דפוקה בכיינית
אני לא אבכה. אני אשתוק. אני כואבת בפנים. רק בפנים.
[ טיפול פעמים בשבוע עכשיו, ניסיון, הפגישה הקרובה לא רחוקה אז אני רגועה]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נשמע כמו ניסיון טוב

כמו משהו שיאפשר גם יותר תמיכה וגם יותר להבין את עצמך ואת מה שעובר עלייך.
את יודעת, לאהוב את החולי ולרצות להיות בו, זה דבר שקורה להרבה מאוד מופרעות אכילה. כולנו רוצות להיות חולות, להתבוסס בדיכאון ובעצב ובכאב. לפעמים כי זה מרגיש כאילו אם לא נתבוסס בו לא יהיה לו מקום, לפעמים כי הכאב כל כך גדול, לפעמים כי מרוויחים שם כל מיני דברים כמו תשומת לב ואהבה, ולפעמים כי אנחנו לא יודעות איך לחיות אחרת.
לדעת להגיד את זה זה אמיץ, וזה מאפשר להסתכל על זה ולחשוב מה עושים.

לאט לאט תלמדי להגיד את הדברים במלואם. את בכיוון.

 

[someone343]

תודה לך

 

[hory0]

נשמה יקרה..

אני כל כך מבינה את ההקלה (אין מילה מוצלחת יותר..) כשאיזהו שהוא רגש, ואפילו כאב, מצליח לפרוץ את מעטה השיריון והאטימות שעטינו על עצמנו..
ואני שומעת כל כך הרבה אימבוולנטיות בתוכך ביחס לדיכאון, ביחס לכאב, ביחס לרגשות שמציפים אותך, ואני מקווה שבקצב שנכון לך, תתני לאימבוולנטיות הזו מקום משמעותי בטיפול שלך..כי אני מרגישה שזה משהו שחשוב לגעת בו, חשוב להיות בו, משהו שיכול להיות מאוד מרפא ומחלים.

ביחס לניסיון, אני רוצה לשתף אותך, מכיוון שאני בזמנו רציתי לשמוע ממישהו על ההבדל בהשפעה כשמשנים את התדירות ולא היה ממי..אני קצת יותר משנתיים בטיפול אצל הפסיכולוגית. בחמשת החודשים הראשונים הייתי נפגשת עימה פעם בשבוע, ואז היא ביקשה שנעבור לפעמיים..אני הייתי מאוד סקפטית לגבי זה, לא ראיתי בכך טעם ולא ראיתי מה התועלת..מבחינתה זה לא היה בקטע של החזקה, אלא שארגיש את הקשר יותר, שיהיה לי קל יותר לדבר, ולהיות בטיפול, כשההפסקה תהיה פחות ארוכה..מאוד היססתי, כי לא ראיתי שום תועלת בכך.
בפועל, אני מעל לשנה וחצי בטיפול שהינו פעמיים בשבוע, ויותר מכך בתקופות קשות, ואני יכולה להגיד לך שהמעבר לפעמיים בשבוע היה מאוד משמעותי לקשר..ולאפשרות שלי להיות בו, לשתף, להאמין ולעבור תהליכים משמעותיים. (ודעי לך שאני מטופלת קשה..אני שותקת המון, ויש פגישות שלמות שלא מצליחה לבטא..יש משהו שחוסם ולא מאפשר לי להגות דבר..או שאני הוגה ולא יוצא קול..אז יש תקווה לתהליכים משמעותיים גם אם קשה לך להגיד הכל..)
מקווה בשבילך לטוב ביותר..

 

[someone343]

יקרה שלי..

תודה על המילים החמות והיחס..
אני מפחדת להעיק בפעמיים בשבוע, אז אמרנו שמדובר בהצעה שלה,
אני מרגישה שמספיק שמקבלים אותי פעם בשבוע וסובלים את זה.. (למרות שהיא כל הזמן מדגישה בפניי שמגיע לי המקום הזה וכו)
לעומתך, אני לא מסוגלת לשתוק בטיפול, ארגיש כאילו הכאב "יושב" שם איתנו.. אני מאד מדברת על דברים מסביב ועסוקה בהסתרה, לפעמים גם כשאני ממש לא רוצה.

את מקסימה

 

[hory0]

אויש..

מצטערת שפיספסתי אותך כל כך, ושהרבה יותר הבעתי פה אותי מאשר אותך.. לא חשבתי מספיק על האפשרויות של חוויה אחרת מעבר לספציפית שלי.

אני מתארת לעצמי כמה ההרגשה שאת מעיקה, שאת מהווה סבל ומועקה לאחרים, היא הרגשה בלתי נסבלת..ואני בטוחה שהיא אינה נכונה. בטוחה שאחרים רואים אותך באור שונה ונעים יותר, מכפי שאת רואה את עצמך. ומההיכרות המועטה שלי איתך דרך הפורום, אני רוצה להגיד לך שבעיניי את ראויה לקבל חיבוק חם ועוטף מהעולם.. ראויה לכל כך הרבה מקום, בזכות ולא בחסד, בזכות האדם היקר, הרגיש והאכפתי שאת. ובטוחה שיש שם עוד המון מעלות שלא זכיתי לפגוש בהם..

ביחס לכאב, את כל כך מדייקת בתיאור שלך..ואני חושבת שזה מה שקשה לי כל כך בטיפול. הכאב נמצא שם בחדר. מאיים כל כך. אבל אני לא מצליחה לעשות דבר, כדי להפיג את השתיקה, כדי למזער את גודלו של הכאב..

את יקרה כל כך..

 

[someone343]

יקרה..

לא פספסת, ואני תמיד שמחה לשמוע גם עלייך

תודה על המחמאות חח.. למרות שאני עם כל השנאה העצמית ..
אני לא יודעת אם לומר עד כמה אני מדויקת, אני בעיקר מדברת ברמזים,
אני לא אומרת במפורש "כואב לי, קשה לי"
זה מסוג המילים שאני צריכה לעצור דקה לפני שאני אומרת אותן, כי יש בזה איזו דקירה מכאיבה.
מקווה שתוכלי לזעוק את הכאב מעבר לשתיקה,
המטפלת שלי אמרה שגם בשתיקה יש הרבה והשתיקה אומרת המון..

תודה לך

 

[אלומת האור]

אוהבת אותך.

 

[someone343]

 

[levshavur]

לסמוון

שלום לך
רציתי לשאול אותך למה בעצם לא לבכות אם את מרגישה ככה? דמעות מביאות הקלה לי
לדוגמא קשה לבכות אפילו כשאני רוצה ולהפך אני בוכה במקום הכי לא צפויי ...
אני יודעת כמה קשה לבכות או להראות מה קורה לך לאחרים, להוריד את המסכות...לפעמים
דיבור כזה מבפנים כלפי חוץ עוזר
למה בעצם לרצות להיות בדיכאון? מה זה נותן לך?
אחד הדברים שכן הפנמתי מהפסיכולוגית שהייתי אצלה זה ש"לכל דבר יש מחיר"...
אז מה המחיר של להיות בדיכאון?
סליחה שאני חופרת לך אבל אני באמת רוצה להבין כדיי שאפשר יהיה לעזור לך.
לבשה.

 

[someone343]

היי לבשה

תודה על היחס ואת בכלל לא חופרת.. מעריכה את ההתענינות מאד!

בדיוק כמוך, גם קשה לי לבכות כשאני רוצה, זה קורה במצבים הכי לא צפויים, וכשזה קורה אני מרגישה חלשה, קטנה, מתביישת מאד ושונאת את עצמי על זה.. אני מנסה להראות את הרגשות בצורה של כתיבה ומתאמצת לדבר לפעמים,
את אותו המשפט אמרה גם לי המטפלת, שמן הסתם אני אמורה להרוויח משהו מהמצב שאני נמצאת בו, אני מניחה שאני אוהבת את הכאב הזה ולפעמים למרות שהסבל כ"כ גדול אני מרגישה שהוא מגיע לי.. זו שאלה מסובכת בעקרון..

 

[levshavur]

סמוון

שלום לך
מה שעוזר לי לפעמים במקום להרגיש קטנה זה לנסות לחשוב "למרות השוני כולנו דומים" (ציטוט
מהספר ילדים שכתבתי וציירתי לא יכולה לכתוב מעבר בגלל אווטינג)
לבשה.

 

[someone343]

את צודקת!

 

[someone343]

הדיכאון הזה משתק אותי..
זה לא באמת משנה, לא חשוב, הרחמים הדפוקים שלי.

 

[hory0]

יקרה שלי..

הדיכאון הזה מעכל אותנו מבפנים..וזה נורא. וזה כואב. וזה בלתי נסבל. כמה שאני מזדהה איתך..

לי זה מאוד משנה ולי זה מאוד חשוב..ואני באמת רוצה להבין אותך.
לצערי לא הבנתי את ההודעה..מוכנה להרשות לעצמך לנסות שוב?

לבינתיים, כאן, איתך בכאב..
מחבקת עם המון חום ואהבה!

 

[someone343]

תודה

(אולי ט)

אני יודעת שקשה לך עכשיו.. ואני מעריכה את התגובות האלו מאד

ההודעה קצת מסורבלת, ניסיתי לרשום שאני שונאת את הרחמים העצמים ( בכי/אמירות של קשה לי בפני אנשים/טיפול וכו...)
כשבעצם אני שותקת
ואני כל כך רוצה לצעוק את זה, ונעה בין שני קצבות רחוקים של הסתרה מוחלטת או עשיית מאמץ כואב לדבר.
מחר טיפול.. קצת מפחדת מעצמי..
אני חושבת שאני לא יודעת איך צועקים את זה, חוץ מהמאמץ של לדבר, רק פגיעה עצמית תצליח לומר את מה שאין לו מילים, ואת זה אסור לי.

 

[hory0]

יקרה ואהובה כל כך..

(אין לי עכשיו הרבה מילים אבל חשוב לי להגיב לך ככל יכולתי..)

אני רוצה שתדעי שאני מאוד מבינה את התחושות שלך, מרגישה את השנאה העזה שיוקדת בתוכך ואת האימבוולנטיות שאת נעה בה. אימביוולנטיות שהיא כל כך טבעית ומובנת, ומוכרת.

בבקשה אל תפגעי בך, את יקרה כל כך. (וכן אני יודעת כמה קשה להתמודד בלי זה)

אני רוצה להציע לך לנסות פשוט מחר לבוא לטיפול. פשוט להיות. בלי לתכנן ובלי לדמיין. להיות שם ולהרגיש מה נכון לך ברגע הספציפי הזה, בהרגשה הספציפית שעוטפת אותך. אני מרגישה שלכל החלקים שלך יש מקום, ואין לי ספק שיבוא יום ותצליחי לאחד הכל בתוכך, ולאחות את הקרעים שמבתרים את ליבך. אל תוותרי עליך, אל תוותרי על אף חלק.

הלוואי ויכולתי להגיד יותר מזה..

שולחת חיבוק חזק, ככל יכולתי.

 

[someone343]

אמרת כל כך הרבה..

ונגעת בי כל כך
וכמה שהייתי צריכה את האישור הזה ממישהו, שאני יכולה לבוא מחר ולשבת, להרגיש ולומר את מה שעולה באותו הרגע, מבלי לתכנן דבר, אישור של עצמי.
הפחד משתק.. מחר אנסה פשוט להרגיש. לדבר מהלב. כל כך אנסה. וזה כל כך מפחיד.
תודה על המילים האלו, והן לגמרי לא מעט ,
שולחת לך חיבוק חזק חזק

תמיד כאן בשבילך

 

[hory0]

(אני איתך.. נושאת אותך עמוק בליבי ועוטפת בהמון רוך ואהבה.)