מוצאי שבת של פעם ב....
במקום לנקות את שאריות החלה של סעודה שלישית, ולשטוף שוב את הריצפה, אני מחכה להם שיחזרו. שעתיים אמורות להיות מספיק כדי לחזור, אבל תמיד הן לא. זה חייב לקחת שעתיים ורבע, מה שנקרא בעברית תקינה "להוציא את המיץ". כל שבת שניה, להיות לבד. ללכת לישון ולחשוב מה הם עושים עכשיו? מי מנשק אותם ללילה טוב? מי מספר סיפור. כן הוא שם, אבל אף פעם הוא לא באמת היה, אף פעם הוא לא עשה את זה כמו שצריך. סעודות השבת בלי השאלות התמימות, הסיפורים מהגן, המריבות. זה מחיר החופש. מחיר החירות. רציתי בזה, ואני לא מתחרטת. הרבה יותר טוב ממקודם. אבל עדיין יש לחופש הזה מחיר, שלעיתים אני חושבת עד כמה הוא כדאי? הייתי אמורה להיות עכשיו אחרי הלידה הרביעית. חולצת שד להניק את התינוק התורן, מקנחת את אפו של הקודם ומפרידה בין שני הגדולים שרבים.מכינה סיר גדול של חמין לסעודת ראש חודש בבית הכנסת, מחליפה את מצעיו, מכבסת את גרביו. הייתי אמורה להיות מאושרת, בית, עבודה, ילדים. אז איפה זה השתבש? מתי התחילו הלילות מלאי הדמעות והסבל? מתי הפכתי מהבחורה השמחה, החכמה והמוכשרת למישהי שלא שווה כלום? למישהי שיש צל שהולך אחריה ומסבר את אוזניה עד כמה היא כישלון, עד כמה היא מכוערת וטיפשה ונחשלת. מתי הפכתי להיות ההיא שכולם מצביעים עליה ומצקצקים בלשונם... "מה שנהיה ממנה". מתי הפך אלכוהול להיות החבר הכי טוב שלי? אני אמורה להיות מאושרת. סיימתי יחסית מהר את כל הסיפור, אז למה אני לא? מגדלת אותם לבד, עם כל הקושי. שמחה שהם איתי בכלל ולא אני זו שנזקקת ללילה בשבוע כדי להכיר אותם. אני טובה, טובה מידי ורוצה שיהיה גם להם הכי טוב בעולם. אני כ"כ משתדלת להיות בסדר, נותנת מתי שצריך, בזמן, מסודרים. אז למה תמיד הם חזרים באיחור? מוזנחים, עיפים, ומוסתים? למה זו דרך להרגיז ולהתנקם בי? אולי כי אני לא מצליחה להסתיר את הכעס והרוגז? את חוסר האונים והזעם? בחרתי ללכת בדרך הזו, אבל אף אחד לא הבטיח לי שהיא תיהיה קלה. זו דרך שיש בה התחלה, זו דרך שאין לי מושג מה יש בסופה.
במקום לנקות את שאריות החלה של סעודה שלישית, ולשטוף שוב את הריצפה, אני מחכה להם שיחזרו. שעתיים אמורות להיות מספיק כדי לחזור, אבל תמיד הן לא. זה חייב לקחת שעתיים ורבע, מה שנקרא בעברית תקינה "להוציא את המיץ". כל שבת שניה, להיות לבד. ללכת לישון ולחשוב מה הם עושים עכשיו? מי מנשק אותם ללילה טוב? מי מספר סיפור. כן הוא שם, אבל אף פעם הוא לא באמת היה, אף פעם הוא לא עשה את זה כמו שצריך. סעודות השבת בלי השאלות התמימות, הסיפורים מהגן, המריבות. זה מחיר החופש. מחיר החירות. רציתי בזה, ואני לא מתחרטת. הרבה יותר טוב ממקודם. אבל עדיין יש לחופש הזה מחיר, שלעיתים אני חושבת עד כמה הוא כדאי? הייתי אמורה להיות עכשיו אחרי הלידה הרביעית. חולצת שד להניק את התינוק התורן, מקנחת את אפו של הקודם ומפרידה בין שני הגדולים שרבים.מכינה סיר גדול של חמין לסעודת ראש חודש בבית הכנסת, מחליפה את מצעיו, מכבסת את גרביו. הייתי אמורה להיות מאושרת, בית, עבודה, ילדים. אז איפה זה השתבש? מתי התחילו הלילות מלאי הדמעות והסבל? מתי הפכתי מהבחורה השמחה, החכמה והמוכשרת למישהי שלא שווה כלום? למישהי שיש צל שהולך אחריה ומסבר את אוזניה עד כמה היא כישלון, עד כמה היא מכוערת וטיפשה ונחשלת. מתי הפכתי להיות ההיא שכולם מצביעים עליה ומצקצקים בלשונם... "מה שנהיה ממנה". מתי הפך אלכוהול להיות החבר הכי טוב שלי? אני אמורה להיות מאושרת. סיימתי יחסית מהר את כל הסיפור, אז למה אני לא? מגדלת אותם לבד, עם כל הקושי. שמחה שהם איתי בכלל ולא אני זו שנזקקת ללילה בשבוע כדי להכיר אותם. אני טובה, טובה מידי ורוצה שיהיה גם להם הכי טוב בעולם. אני כ"כ משתדלת להיות בסדר, נותנת מתי שצריך, בזמן, מסודרים. אז למה תמיד הם חזרים באיחור? מוזנחים, עיפים, ומוסתים? למה זו דרך להרגיז ולהתנקם בי? אולי כי אני לא מצליחה להסתיר את הכעס והרוגז? את חוסר האונים והזעם? בחרתי ללכת בדרך הזו, אבל אף אחד לא הבטיח לי שהיא תיהיה קלה. זו דרך שיש בה התחלה, זו דרך שאין לי מושג מה יש בסופה.
