מוצאי שבת - יומן
רחובות - ת"א - ירושלים. בית ראש הממשלה. הפגנה של כמה מאות פעילי שלום נגד הממשלה ופעולותיה. ירושלים - ת"א. בטלפון אני מקבל הודעה על ההפגנה מול משרד הביטחון. למעלה מ-600 אנשים הגיעו לשם היום. הם חסמו את הכביש. יש בלאגן... אני וחבר מחליטים להצטרף. ההפגנה נגמרה. מתחילים לחשוב מה עושים ומתקשרים לחברים. קובעים ללכת לאכול ג´חנון בג´חנון של אמא. אלנבי. היינו קרובים מאוד מאוד כשזה קרה. אני בהיסטריה. מתקדם במרץ למקום, מנסה להבין מה קורה שם... מתחיל לחפש אנשים מוכרים... "רגע" אני חושב "זה המקום שהשותפה של גיא עובדת בו. ממש צמוד למקום בו גיא ואני ישבנו לא מזמן".. אני חוטף לחבר שלי את הטלפון ומנסה להשיג את גיא. בעיות ברשת. אין קליטה. פתאום יש קליטה. הוא לא זמין. אני רץ בין כולם. מתאר אותו... שואל אם מישהו ראה... אחד מהמתנדבים החרדים (שמכיר אותי. לפחות מסיפורים שסיפרו לו...) שם מציע לי באדיבות למות. הוא גם מסתקרן ושואל למה לא מתתי עד עכשיו... השני עונה לי על השאלה איפה גיא... "חבל שהוא לא מת". אין שם הרוגים". או.קיי. כבר יותר טוב... אבל הוא לא עונה... אולי הוא פצוע? ואני מקלל את כל העולם ואשתו. לידי אני שומע כמה אנשים צועקים "פרס אשם!!!". הם צודקים. הוא הקים את ההתנחלויות. הוא נותן כיסוי תחת לשרון... אוףףף... אני רוצה לשבת איפשהו. כל בתי הקפה נסגרים בזה אחר זה. איפשהו בשנקין יש פיצריה פתוחה. אני יושב. שותה דיאט קולה. מזמין לעצמי משולש ו...ייייששש!!! גיא זמין. הוא חי. קצת מדוכא (כמו כולנו) אבל הוא חי. אני לא מצליח להוציא את התמונות מהראש. דם. סירנות. מצלמות. צעקות. שוטרים. פרמדיקים. בחורה יפהפייה עם שיער בלונדיני חלק וארוך עוברת לידי בריצה. היא בוכה. הפנים והחולצה שלה מלאים בדם. אני חוזר הביתה. מחכים לי מסרים... מישהו לא רוצה לדבר איתי (לפחות לא בימים האחרונים). כנראה זה בגלל הדיעות שלי... חבל, לי דווקא היה נחמד לדבר איתו. כנראה שזה עוד מחיר שאני משלם בגלל הדעות שלי. אוףףףףףףףףף...אין לי כוח כבר. די לדם! די לטרור! די לפיגועים! די להתעללויות! די לכיבוש! די לסגרים! די לכיתורים! די להשפלות! די לפשעים! דיייייייייייי!!!!!! אני דואג לעוד כל כך הרבה אנשים... אין לי כוח להתקשר. אין לי כוח לזוז. ושוב התמונות צפות ועולות... למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
רחובות - ת"א - ירושלים. בית ראש הממשלה. הפגנה של כמה מאות פעילי שלום נגד הממשלה ופעולותיה. ירושלים - ת"א. בטלפון אני מקבל הודעה על ההפגנה מול משרד הביטחון. למעלה מ-600 אנשים הגיעו לשם היום. הם חסמו את הכביש. יש בלאגן... אני וחבר מחליטים להצטרף. ההפגנה נגמרה. מתחילים לחשוב מה עושים ומתקשרים לחברים. קובעים ללכת לאכול ג´חנון בג´חנון של אמא. אלנבי. היינו קרובים מאוד מאוד כשזה קרה. אני בהיסטריה. מתקדם במרץ למקום, מנסה להבין מה קורה שם... מתחיל לחפש אנשים מוכרים... "רגע" אני חושב "זה המקום שהשותפה של גיא עובדת בו. ממש צמוד למקום בו גיא ואני ישבנו לא מזמן".. אני חוטף לחבר שלי את הטלפון ומנסה להשיג את גיא. בעיות ברשת. אין קליטה. פתאום יש קליטה. הוא לא זמין. אני רץ בין כולם. מתאר אותו... שואל אם מישהו ראה... אחד מהמתנדבים החרדים (שמכיר אותי. לפחות מסיפורים שסיפרו לו...) שם מציע לי באדיבות למות. הוא גם מסתקרן ושואל למה לא מתתי עד עכשיו... השני עונה לי על השאלה איפה גיא... "חבל שהוא לא מת". אין שם הרוגים". או.קיי. כבר יותר טוב... אבל הוא לא עונה... אולי הוא פצוע? ואני מקלל את כל העולם ואשתו. לידי אני שומע כמה אנשים צועקים "פרס אשם!!!". הם צודקים. הוא הקים את ההתנחלויות. הוא נותן כיסוי תחת לשרון... אוףףף... אני רוצה לשבת איפשהו. כל בתי הקפה נסגרים בזה אחר זה. איפשהו בשנקין יש פיצריה פתוחה. אני יושב. שותה דיאט קולה. מזמין לעצמי משולש ו...ייייששש!!! גיא זמין. הוא חי. קצת מדוכא (כמו כולנו) אבל הוא חי. אני לא מצליח להוציא את התמונות מהראש. דם. סירנות. מצלמות. צעקות. שוטרים. פרמדיקים. בחורה יפהפייה עם שיער בלונדיני חלק וארוך עוברת לידי בריצה. היא בוכה. הפנים והחולצה שלה מלאים בדם. אני חוזר הביתה. מחכים לי מסרים... מישהו לא רוצה לדבר איתי (לפחות לא בימים האחרונים). כנראה זה בגלל הדיעות שלי... חבל, לי דווקא היה נחמד לדבר איתו. כנראה שזה עוד מחיר שאני משלם בגלל הדעות שלי. אוףףףףףףףףף...אין לי כוח כבר. די לדם! די לטרור! די לפיגועים! די להתעללויות! די לכיבוש! די לסגרים! די לכיתורים! די להשפלות! די לפשעים! דיייייייייייי!!!!!! אני דואג לעוד כל כך הרבה אנשים... אין לי כוח להתקשר. אין לי כוח לזוז. ושוב התמונות צפות ועולות... למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
