מועקה...
גוש רובץ לי מהגרון בואכה החזה ומקשה עלי לנשום. מה קורה לי?? אני, ה"חזקה" והתומכת, פתאום קצת נשברת... אולי הכניסה האינטנסיבית לפורומים מכבידה ומעיקה עלי קצת - אני קוראת כל כך הרבה דברים קשים שאנשים כותבים ואני מזדהה איתם... אני נותנת עצות בכיף מהנסיון שלי בחיים אבל לא מיישמת שום דבר על עצמי. מעצמי כאילו לא איכפת לי. אז מה אם הבלאגן גדול? אז מה אם הכיור גדוש והבית מוזנח? אז מה אם ערימת כביסה מחכה כבר חודש לקיפול? אפילו להתקלח אין חשק. עושה את הכל באי חשק, ומתקשה לישון. סיוט רודף סיוט ואין מזור לנפשי הדואבת. לא תשמעו אותי הרבה מרחמת על עצמי, זו רק תקופה מגעילה, אבל אני בטוחה שגם היא תעבור. אני חייבת לחזור לתדמית החזקה שלי, לשדר לכולם שהכל בסדר ובשליטה, אבל את מי אני מרמה? אנשים רוצים לראות חיוכים וזה מה שהם מקבלים ממני, ובאמת, רוב הזמן אני מרגישה בסדר. אבל בפנים משהו בי מת, ואיך ממשיכים הלאה? איך מתחילים פתאום לדאוג לעצמך? עכשיו אין מי שיגיד לי "תסדרי", "תלכי לישון", "תקומי", "אל תבלגני פה"... אני עושה כל מה שלא יכולתי לעשות כל השנים, ובגדול... זה אולי נשמע לכם משחרר אבל אחרי השיחרור הריגעי אין לי הקלה. זה התחיל מהדיכאון של להישאר לבד והמשיך לעצלות חסרת פשר. ואולי זה בגלל שאני כל כך עייפה? הולכת לישון ב - 4, קמה ב - 6 ונרדמת בעבודה על השולחן... מזל שאף אחד לא רואה אותי שם (יש לי חדר לבד). אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי שיהיה בסדר, זו רק תקופה קשה והיא תעבור, אבל המועקה הזו שיושבת לי על הלב אף פעם לא עוזבת אותי. אני נושאת את המתים שלי על כתפיי, מפנה להם הרבה מקום, ובעצמי שוכחת לחיות. לפעמים, כשאני נזכרת, פתאום נדמה לי שנעשה מאוחר, אני רק מקווה שלא מאוחר מדי... מה קורה לי? די כבר עם העצבות הזו... בחזרה לאופטימיות שהיא חלק מהתדמית שאני מפזרת סביבי... אלוהים, תרשה לי גם להיאנח, תרשה לי גם להתפרק ולהישאר בחיים, תרשה לי גם לבכות, תרשה לי לזעוק... ותן לי מקום גם לאבל, כי המשא כבד ואני קורסת תחת הנטל. אני יודעת, מחר יום חדש, אבל בפנים מה כבר משתנה? מה כבר יקרה שלא קרה? קהת חושים ואטומה למול הצג המהבהב אני שואלת את עצמי בשביל מה. בשביל מה??? אני רוצה לחזור לאופטימיות שלי, לשמחת החיים, לאנרגיות הטובות, אבל זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה. בכל זאת, ולמרות ההרגשה המזופתת שלי הלילה, אני שולחת לכם תמונה לעידוד מצב הרוח ומקווה לחזור מחר בנימה חיובית יותר. שיהיה לכולנו לילה טוב ויום נפלא... שלכם,
גוש רובץ לי מהגרון בואכה החזה ומקשה עלי לנשום. מה קורה לי?? אני, ה"חזקה" והתומכת, פתאום קצת נשברת... אולי הכניסה האינטנסיבית לפורומים מכבידה ומעיקה עלי קצת - אני קוראת כל כך הרבה דברים קשים שאנשים כותבים ואני מזדהה איתם... אני נותנת עצות בכיף מהנסיון שלי בחיים אבל לא מיישמת שום דבר על עצמי. מעצמי כאילו לא איכפת לי. אז מה אם הבלאגן גדול? אז מה אם הכיור גדוש והבית מוזנח? אז מה אם ערימת כביסה מחכה כבר חודש לקיפול? אפילו להתקלח אין חשק. עושה את הכל באי חשק, ומתקשה לישון. סיוט רודף סיוט ואין מזור לנפשי הדואבת. לא תשמעו אותי הרבה מרחמת על עצמי, זו רק תקופה מגעילה, אבל אני בטוחה שגם היא תעבור. אני חייבת לחזור לתדמית החזקה שלי, לשדר לכולם שהכל בסדר ובשליטה, אבל את מי אני מרמה? אנשים רוצים לראות חיוכים וזה מה שהם מקבלים ממני, ובאמת, רוב הזמן אני מרגישה בסדר. אבל בפנים משהו בי מת, ואיך ממשיכים הלאה? איך מתחילים פתאום לדאוג לעצמך? עכשיו אין מי שיגיד לי "תסדרי", "תלכי לישון", "תקומי", "אל תבלגני פה"... אני עושה כל מה שלא יכולתי לעשות כל השנים, ובגדול... זה אולי נשמע לכם משחרר אבל אחרי השיחרור הריגעי אין לי הקלה. זה התחיל מהדיכאון של להישאר לבד והמשיך לעצלות חסרת פשר. ואולי זה בגלל שאני כל כך עייפה? הולכת לישון ב - 4, קמה ב - 6 ונרדמת בעבודה על השולחן... מזל שאף אחד לא רואה אותי שם (יש לי חדר לבד). אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי שיהיה בסדר, זו רק תקופה קשה והיא תעבור, אבל המועקה הזו שיושבת לי על הלב אף פעם לא עוזבת אותי. אני נושאת את המתים שלי על כתפיי, מפנה להם הרבה מקום, ובעצמי שוכחת לחיות. לפעמים, כשאני נזכרת, פתאום נדמה לי שנעשה מאוחר, אני רק מקווה שלא מאוחר מדי... מה קורה לי? די כבר עם העצבות הזו... בחזרה לאופטימיות שהיא חלק מהתדמית שאני מפזרת סביבי... אלוהים, תרשה לי גם להיאנח, תרשה לי גם להתפרק ולהישאר בחיים, תרשה לי גם לבכות, תרשה לי לזעוק... ותן לי מקום גם לאבל, כי המשא כבד ואני קורסת תחת הנטל. אני יודעת, מחר יום חדש, אבל בפנים מה כבר משתנה? מה כבר יקרה שלא קרה? קהת חושים ואטומה למול הצג המהבהב אני שואלת את עצמי בשביל מה. בשביל מה??? אני רוצה לחזור לאופטימיות שלי, לשמחת החיים, לאנרגיות הטובות, אבל זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה. בכל זאת, ולמרות ההרגשה המזופתת שלי הלילה, אני שולחת לכם תמונה לעידוד מצב הרוח ומקווה לחזור מחר בנימה חיובית יותר. שיהיה לכולנו לילה טוב ויום נפלא... שלכם,