מועקה...

בוזיקית

New member
מועקה...

גוש רובץ לי מהגרון בואכה החזה ומקשה עלי לנשום. מה קורה לי?? אני, ה"חזקה" והתומכת, פתאום קצת נשברת... אולי הכניסה האינטנסיבית לפורומים מכבידה ומעיקה עלי קצת - אני קוראת כל כך הרבה דברים קשים שאנשים כותבים ואני מזדהה איתם... אני נותנת עצות בכיף מהנסיון שלי בחיים אבל לא מיישמת שום דבר על עצמי. מעצמי כאילו לא איכפת לי. אז מה אם הבלאגן גדול? אז מה אם הכיור גדוש והבית מוזנח? אז מה אם ערימת כביסה מחכה כבר חודש לקיפול? אפילו להתקלח אין חשק. עושה את הכל באי חשק, ומתקשה לישון. סיוט רודף סיוט ואין מזור לנפשי הדואבת. לא תשמעו אותי הרבה מרחמת על עצמי, זו רק תקופה מגעילה, אבל אני בטוחה שגם היא תעבור. אני חייבת לחזור לתדמית החזקה שלי, לשדר לכולם שהכל בסדר ובשליטה, אבל את מי אני מרמה? אנשים רוצים לראות חיוכים וזה מה שהם מקבלים ממני, ובאמת, רוב הזמן אני מרגישה בסדר. אבל בפנים משהו בי מת, ואיך ממשיכים הלאה? איך מתחילים פתאום לדאוג לעצמך? עכשיו אין מי שיגיד לי "תסדרי", "תלכי לישון", "תקומי", "אל תבלגני פה"... אני עושה כל מה שלא יכולתי לעשות כל השנים, ובגדול... זה אולי נשמע לכם משחרר אבל אחרי השיחרור הריגעי אין לי הקלה. זה התחיל מהדיכאון של להישאר לבד והמשיך לעצלות חסרת פשר. ואולי זה בגלל שאני כל כך עייפה? הולכת לישון ב - 4, קמה ב - 6 ונרדמת בעבודה על השולחן... מזל שאף אחד לא רואה אותי שם (יש לי חדר לבד). אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי שיהיה בסדר, זו רק תקופה קשה והיא תעבור, אבל המועקה הזו שיושבת לי על הלב אף פעם לא עוזבת אותי. אני נושאת את המתים שלי על כתפיי, מפנה להם הרבה מקום, ובעצמי שוכחת לחיות. לפעמים, כשאני נזכרת, פתאום נדמה לי שנעשה מאוחר, אני רק מקווה שלא מאוחר מדי... מה קורה לי? די כבר עם העצבות הזו... בחזרה לאופטימיות שהיא חלק מהתדמית שאני מפזרת סביבי... אלוהים, תרשה לי גם להיאנח, תרשה לי גם להתפרק ולהישאר בחיים, תרשה לי גם לבכות, תרשה לי לזעוק... ותן לי מקום גם לאבל, כי המשא כבד ואני קורסת תחת הנטל. אני יודעת, מחר יום חדש, אבל בפנים מה כבר משתנה? מה כבר יקרה שלא קרה? קהת חושים ואטומה למול הצג המהבהב אני שואלת את עצמי בשביל מה. בשביל מה??? אני רוצה לחזור לאופטימיות שלי, לשמחת החיים, לאנרגיות הטובות, אבל זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה. בכל זאת, ולמרות ההרגשה המזופתת שלי הלילה, אני שולחת לכם תמונה לעידוד מצב הרוח ומקווה לחזור מחר בנימה חיובית יותר. שיהיה לכולנו לילה טוב ויום נפלא... שלכם,
 

רעוּת

New member
נכון, זה מעיק, נורא..

רוצה לבקש ממך רק דבר אחד... אל תנסי להיות חזקה בשביל כולם כל הזמן תמצאי לעצמך את הזמן לבכות, להישבר קצת, להיות בשביל עצמך, כדי שאח"כ תוכלי להמשיך להיות חזקה... זה לא הופך אותך לפחות חזקה, להיפך אל תשכחי לחיות... אבל תתני לעצמך קצת זמן להיות עצובה, אני מכירה את זה כל כך, שאומרים "די כבר עם העצבות בחזרה לאופטימיות", תני לעצמך את הזמן שלך..
 

בוזיקית

New member
תודה רעות חמודה...

אני פוחדת לבכות, פוחדת להיסחף לתהום ללא גבולות. פוחדת להמשיך לחיות אבל אין לי ברירה - אין לי מי שיפרנס אותי, ויש לי בית להחזיק למרות שאין לי כוח נפשי ופיזי אני לא מתלוננת וכל הזמן מחייכת ובאמת מרגישה די בסדר רוב הזמן, להפתעתי. הלוואי שיכולתי להרגיש משהו, אבל אם אתן לעצמי להרגיש את הכאב זה עלול לדרדר אותי לבור תחתיות ללא מוצא, ומשם הדרך חזרה קשה הרבה יותר. האמיני לי, הייתי גם שם... ממני ביקשו מייד בתום השיבעה להפסיק להאנח (זה הביטוי הכי בולט אצלי של צער וקושי כרגע) והתחשק לי לתת אגרוף למי שאמר לי את זה, בפרט שהוא עצמו איבד אבא. אז מה - אז הוא חושב שיש לו מונופול על העצבות ושאם הוא מתמודד בדרך מסוימת כולם חייבים להתמודד כמותו? אבל למדתי עם הזמן שזה נכון, אנשים מתרחקים ממני כשאני משדרת עצבות ומיסכנות, ומחבבים אותי יותר כאשר אני עולצת, ובאמת רוב הזמן אני מרגישה בסדר (בעיקר בזכות התרופה שאני לוקחת). אני חייבת להתחזק ולגלות אופטימיות, אך הנה מתגלעים להם סדקים בחומה... תודה על תשומת הלב, חמודה, ואני גם כאן בשבילך אם את צריכה משהו... שלך,
 

upanddown

New member
כל כך נכון

את כל כך צודקת לגבי מי שמסביבב- ההרגשה הזו שמצפים מך תמיד לחייך ואם את מחייכת זה אומר שאת בסדר שאת התגברת - ואם את נופלת אז לא מבינים מאיפה זה בא לך ולא יכולים להתמודד..רק השבוע משהי אמרה לי - דע תפסיקי לרחם על עצמך..ואני התעצבנתי ואמרתי - אל תגידי לי מה לעשות ואם בא לי לרחם על עצמי אני ארחם - מי היא שתגיד לי איך להרגיש ומתי... כן הנפילות האלו נורא קשות..לפעמים אני לא מבינה בעצמי איך יכול להיות שהיה לי יום כל כך טוב אתמול והיום התעוררתי חשבתי על כמה דברים ועליו והכל התהפך..והכל שוב ניראה שחור ואל יודעת איך שוב אצא מזה... יש לי חברה שבאמת תומכת בי מכל הלב ואני לא חושבת שיש הרבה כאלו כי רוב החברים שלי תפסו מרחק..ואני גם תפסתי מרחק מהם..זה מין כעס כזה - אם לא איכפת להם ממני כשאני בדאון אז אין לי זמן בשבילם בכלל ..אולי אני טועה אבל חשבתי שחברים אמיתים תומכים תמיד ועוד ביחוד בשעות קשות. ההזנחה גם היא ענין כואב.. אני חושבת שהזנחתי את עצמי בשנתיים האחרונות ורק עכשיו אני פתאום תספתי את עצמי בידיים ומנסה להשתדל לשמור על דיאטה..אולי בגלל שהילדים התחילו להעיר לי... אני לא כל כך מקדישה זמן לעצמי לאיך אני ניראית או מה אני לובשת..אני יותר מנסה למצוא פרוייטקים שיתפסו זמן ומרץ על מנת שהמחשבות לא יתחילו להתרוצץ חמקומות לא נעימים.. אני נוסעת באוטו לעבודה ומספרת לאחי על התיכנונים שלי ומבקשת עצות....ואני רוצה להאמין שחלק מההלטות שאני מקבלת הן בהכונתו של אחי.... ואיכשהו ממשיכה הלאה ליום הבא..
 
למעלה