מועקה (ט?)
מדהים אותי איך שכאב נפשי יכול להיות כל כך פיזי. כאילו יש מערכת תובלה נוספת בגוף שנושאת מועקה ולאט לאט גוברת על תובלה של חמצן. שוב ושוב התחושה הזו מחזירה אותי למחשבה שגם התשובה טמונה במישור הפיזי, שצריך לטהר את הגוף איכשהו מהמועקה שזורמת. לחתוך, לצום, מה שלא יהיה, רק ליצור קצת ריק מנחם. אז התשובה לטווח הרחוק היא טיפול והתמודדות ועיבוד ותהליך ומילים יפות. אני מאמינה בהן, זה לא נאמר בציניות. אבל במועקה של עכשיו הן לא נוגעות ואם כבר נוצר קשר, הוא לכיוון ההפוך. אני מרגישה שלא אוכל להתמודד עם עצמי ולהתחיל את התהליך הזה כשכולי מלאה בעופרת הזו, שמקשה עליי גם את הדברים הפשוטים. אני מרגישה שקודם כל המועקה צריכה להתפוגג, לפחות קצת. לא רוצה להיות בוגרת, לחכות ולהבין. אני זקוקה לפיתרון מיידי, שיקל על העכשיו, על הכרגע. פיתרון כזה בהכרח צריך להשחית אותי, או שזו אני שרק יודעת לחשוב לכיוון הזה? מה עושים בשביל היום והכאן, בשביל שאוכל לשאת את הקיום שלי? בינתיים צמה, מסתירה, ישנה בשביל לא להיות קיימת, בוכה לתוך הפרווה של החתולה. אבל לא מוצאת נחמה והסכין קורצת לי.
מדהים אותי איך שכאב נפשי יכול להיות כל כך פיזי. כאילו יש מערכת תובלה נוספת בגוף שנושאת מועקה ולאט לאט גוברת על תובלה של חמצן. שוב ושוב התחושה הזו מחזירה אותי למחשבה שגם התשובה טמונה במישור הפיזי, שצריך לטהר את הגוף איכשהו מהמועקה שזורמת. לחתוך, לצום, מה שלא יהיה, רק ליצור קצת ריק מנחם. אז התשובה לטווח הרחוק היא טיפול והתמודדות ועיבוד ותהליך ומילים יפות. אני מאמינה בהן, זה לא נאמר בציניות. אבל במועקה של עכשיו הן לא נוגעות ואם כבר נוצר קשר, הוא לכיוון ההפוך. אני מרגישה שלא אוכל להתמודד עם עצמי ולהתחיל את התהליך הזה כשכולי מלאה בעופרת הזו, שמקשה עליי גם את הדברים הפשוטים. אני מרגישה שקודם כל המועקה צריכה להתפוגג, לפחות קצת. לא רוצה להיות בוגרת, לחכות ולהבין. אני זקוקה לפיתרון מיידי, שיקל על העכשיו, על הכרגע. פיתרון כזה בהכרח צריך להשחית אותי, או שזו אני שרק יודעת לחשוב לכיוון הזה? מה עושים בשביל היום והכאן, בשביל שאוכל לשאת את הקיום שלי? בינתיים צמה, מסתירה, ישנה בשביל לא להיות קיימת, בוכה לתוך הפרווה של החתולה. אבל לא מוצאת נחמה והסכין קורצת לי.