מוסד לתשושי נפש
אבא נמצא שם כבר חודש. במשך הרבה זמן חשבנו, אמא שלי ואני, שאנחנו מסתדרות. לאיטנו הסדרנו עניינים בביטוח הלאומי, ניסינו מועדון, מטפלת לכמה שעות בבית - הכל לפי הסדר. המצב הדרדר בבת אחת ואבא התנגד לכל דבר שבקשנו ממנו לעשות וחשבנו שזה השמן לעובדת זרה. זה כמובן כבר היה מאוחר מדי כי אבא בשום אופן לא הסכים להכניס בן אדם זר הביתה. אמא כבר לא יכלה להתמודד איתו פיסית כי הוא לא הסכים לאכול, להתלבש/ךהתפשט, לשבת, להתרחץ או לישון. הכדורים עזרו לפרקי זמן קצרים. עברנו לפסיכיאטר וגם הוא לא הצליח לאזן אותו במשך למעלה מחודשיים. חיפשנו מוסד מתאים. אם יש משהו ללמוד מזה זו העובדה שהמצב מתהפף בבת אחת וצריך למצוא פתרונות מידיים ובלחץ. אסור להגיע למצב כזה כי בסוף מגיעים להכרה שמוסד הוא המקום המתאים ואז אנחנו כבר שבורים פיסית ונפשית וצריך להתמודד עם מצב שאף פעם לא חשבנו שנגיע אליו ובהתחלה כולם אומרים: למוסד? בשום אופן לא! מצאנו מוסד מוכר ומומלץ מאד. לאחר חודש הם עדיין לא הצליחו לאזן אותו תרופתית ואבא לא רגוע. לא בגלל המקום אלא בגלל המחלה. עד עכשיו הם נתנו לו הלידול, גם לאחר שאני אמרתי שכבר ניסינו זאת והתרופה לא עשתה לו טוב. אכן התרופה גרמה לו שלא יוכל ללכת כמעט בכלל ובקושי לעמוד. הם נבהלו והורידו מיידית את המינון. האם מישהו יודע על תרופות שמורידות אלימות/עצבנות? אני צריכה לדעת דחוף הם מוכנים שאני אביא את התרופה. למרות כל זאת אני בטוחה שהצעד שעשינו הוא נכון וגם המקום נכון. כל הדיירים במקום, גם אלו שכמעט לא באים לבקר אותם, מטופלים היטב ומקבלים יחס נעים ביותר מהצוות. אבא שלי קיבל את המחלה בצורה קשה ביותר והצוות מאד משתדל. לגבי בעצם לא השתנה הרבה. אני הולכת לשם כמעט כל יום - מאכילה אותו, ומטיילת איתו ומדברת איתו ומשכיבה אותו לישון. אמא שלי ואני עושות זאת בתורנות. ככל שהמצב היה קשה לאמא שלי קודם וככל שהוא קשה לה עכשיו, לאחר כל הבכי וייסורי המצפון אני רואה שהיא בכל זאת חוזרת לעצמה ונושמת קצת ונוסעת לראות את הנכדים ורואה אנשים מלבד ארבעת הקירות בבית. אני נחשבת כמו שאומרים "הבת של אבא שלי", המהלך היה לי מאד קשה אבל הוא היה נכון וצריך היה להיעשות קודם. אנחנו צריכים לדעת שהרבה ממה שאנחנו עושים הוא בעצם בשבילנו ובגלל ייסורי המצפון שלנו. אנחנו לא מסוגלים לראות את הקרוב לנו במוסד, "זרקנו אותו לשם". גם אם הם כבר לא מסוגלים לאינטראקציות חברתיות, עדיין נמצאים שם עוד אנשים והרבה צוות ופעילויות שונות ויש מענה מיידי לכל "תאונה", המקום סגור והם לא יכולים לטייל לבדם ברחבי העיר. אני מצטערת על ההרצאה, אבל זה נאמר מתוך כאב גדולה ותקווה גדולה יותר.
אבא נמצא שם כבר חודש. במשך הרבה זמן חשבנו, אמא שלי ואני, שאנחנו מסתדרות. לאיטנו הסדרנו עניינים בביטוח הלאומי, ניסינו מועדון, מטפלת לכמה שעות בבית - הכל לפי הסדר. המצב הדרדר בבת אחת ואבא התנגד לכל דבר שבקשנו ממנו לעשות וחשבנו שזה השמן לעובדת זרה. זה כמובן כבר היה מאוחר מדי כי אבא בשום אופן לא הסכים להכניס בן אדם זר הביתה. אמא כבר לא יכלה להתמודד איתו פיסית כי הוא לא הסכים לאכול, להתלבש/ךהתפשט, לשבת, להתרחץ או לישון. הכדורים עזרו לפרקי זמן קצרים. עברנו לפסיכיאטר וגם הוא לא הצליח לאזן אותו במשך למעלה מחודשיים. חיפשנו מוסד מתאים. אם יש משהו ללמוד מזה זו העובדה שהמצב מתהפף בבת אחת וצריך למצוא פתרונות מידיים ובלחץ. אסור להגיע למצב כזה כי בסוף מגיעים להכרה שמוסד הוא המקום המתאים ואז אנחנו כבר שבורים פיסית ונפשית וצריך להתמודד עם מצב שאף פעם לא חשבנו שנגיע אליו ובהתחלה כולם אומרים: למוסד? בשום אופן לא! מצאנו מוסד מוכר ומומלץ מאד. לאחר חודש הם עדיין לא הצליחו לאזן אותו תרופתית ואבא לא רגוע. לא בגלל המקום אלא בגלל המחלה. עד עכשיו הם נתנו לו הלידול, גם לאחר שאני אמרתי שכבר ניסינו זאת והתרופה לא עשתה לו טוב. אכן התרופה גרמה לו שלא יוכל ללכת כמעט בכלל ובקושי לעמוד. הם נבהלו והורידו מיידית את המינון. האם מישהו יודע על תרופות שמורידות אלימות/עצבנות? אני צריכה לדעת דחוף הם מוכנים שאני אביא את התרופה. למרות כל זאת אני בטוחה שהצעד שעשינו הוא נכון וגם המקום נכון. כל הדיירים במקום, גם אלו שכמעט לא באים לבקר אותם, מטופלים היטב ומקבלים יחס נעים ביותר מהצוות. אבא שלי קיבל את המחלה בצורה קשה ביותר והצוות מאד משתדל. לגבי בעצם לא השתנה הרבה. אני הולכת לשם כמעט כל יום - מאכילה אותו, ומטיילת איתו ומדברת איתו ומשכיבה אותו לישון. אמא שלי ואני עושות זאת בתורנות. ככל שהמצב היה קשה לאמא שלי קודם וככל שהוא קשה לה עכשיו, לאחר כל הבכי וייסורי המצפון אני רואה שהיא בכל זאת חוזרת לעצמה ונושמת קצת ונוסעת לראות את הנכדים ורואה אנשים מלבד ארבעת הקירות בבית. אני נחשבת כמו שאומרים "הבת של אבא שלי", המהלך היה לי מאד קשה אבל הוא היה נכון וצריך היה להיעשות קודם. אנחנו צריכים לדעת שהרבה ממה שאנחנו עושים הוא בעצם בשבילנו ובגלל ייסורי המצפון שלנו. אנחנו לא מסוגלים לראות את הקרוב לנו במוסד, "זרקנו אותו לשם". גם אם הם כבר לא מסוגלים לאינטראקציות חברתיות, עדיין נמצאים שם עוד אנשים והרבה צוות ופעילויות שונות ויש מענה מיידי לכל "תאונה", המקום סגור והם לא יכולים לטייל לבדם ברחבי העיר. אני מצטערת על ההרצאה, אבל זה נאמר מתוך כאב גדולה ותקווה גדולה יותר.
