מונולוג ערפדי
ברוח היצירה שפה אני מעלה משהו קצר שכתבתי לפני שנתיים וחצי ולא חושבת שהעלתי אף פעם משום שלדעתי הוא לא מלוטש וגמור...אבל מכייון שאני לא חושבת שאני הולכת לשנות בו משהו כרגע אני מעלה אותו. בהשראת "פנדורה" של אן רייס אם אני לא טועה- זה היה אחריי שקראי אותו (למרות שלא אהבתי בכלל את הספר, לפחות יצא מהקריאה שלו משהו
) אשמח לקבל תגובות, הארות והערות
לא חשבתי שבמאה הקרובה אאלץ להתוודות, וגם לא במה הבאה אך השתלשלות האירועים כפתה עליי זאת. שעות רבות השתעשעתי במחשבה שאאלץ לחשוף את האמת לעיניי כל, לעיני כל המעוניין. אמיתות מסוג הזה הן כאלה שרובכם מתעלמים מהן, מתבדרים מהן או מייחסים להן חולניות או אי שפיות , במקרה זה מדובר בחלקיק אמת ושקר, קסם וחטא. בני האדם, אני אומרת. אנוש, כך לפני שנים נתלשתי מכם ומאז מחיצת האלמוות הפרידה בינינו. אין אנחנו בעצם כה שונים, ולמרות זאת אני מרגישה מחויבת לחשוף את קיומינו, המצומצם אך הקיים של מי שמתהדרים באופן חיים שונה, ואני לא מתכוונת לתעתע באף אחד. אולי אורח חיינו לא שונה משל חסרי הבית, או כת האיימיש, אבל לעומת שניהם אנחנו התבייתנו, מצאנו דרך להשתלב בחברה החומרנית של היום, בין גורדי השחקים והכבישים הסואנים למצוא את הפינה האפלה. אבל הארץ מדממת, קולות השבור והזועם, הרע והמתפלל, מחרישים את דממת הערפל שעטינו ולכן איני מוצאת כבר מקום להסתיר את קיומינו. דבר לא יוותר אחרי החורבן, ואיני אפקיר בידי אחר את הנצחת בני גזענו. אומנם, המודרניזציה סיפקה את הסרטים ההוליוודיים שלה לקהל הרעב, והטלוויזיה געשה בדמותינו המתפתלות אך אין זוהי הנצחת האמת. איני מכירה רבים מבין גזעי ועלולה אני להצטער שלא חיפשתיהם מספיק כשהקץ על סף השקיעה, איני יודעת מה הם עושים ברגע זה, אך אני חייבת להפסיק ללכת סחור,סחור . הזמן קצוב. בני גיזעי, אם ניתן לכנותו גזע הם ילדי הלילה שמשמשים כאסירים הנצחיים של הזמן, ניזונים מתשוקת חייכם, מהלהט, הכעס והשימחה וכל אותן תכונות שנשכחו מגופי מזמן. אינינו חולים, ואיננו מתחזים. איננו מתהדרים בניבים מחודדות ובכישורי לחימה יפניים, כישרוננו האמיתי היחיד הוא להחיות את הלילה. למרות כל שנות חיי, אינני עדיין יודעת מה אנו באמת. האם אנחנו זן חדש באבולוציה? מוטציה גנטית חדשה? יצירי בורא אחר? מעולם לא הצלחתי לברר ולעולם לא אדע באמת. רוב זמני עבדתי לשם מחייתי ולא העלתי בדעתי שאאלץ ללמוד היסטוריה כדי להבין את חיינו יותר טוב. יצירתינו היא גם מעשה תעלומה בעיני. התהליך שעברתי היה ארוך וממושך כתקופת ריקבונו של עידן, לא שמתי לב לשינויים שחלו בי עד שהכאב הפיסי עורר את הנפשי. אולי אני עדיין בשלב התפתחותי ואיני יודעת זאת. החורבן שהביאו בני האדם לעולם יקר זה הוא בלתי הפיך, הוא יכלה את כולנו ויתפשט בזוהרו לשאר הריק המנצנץ. איני יודעים אם האשמה רובצת גם על בני גזעי, שחלקם השאירו כתמי חטא אבל השופט כבר הרשיע, ואני נותרתי רק העדות.
ברוח היצירה שפה אני מעלה משהו קצר שכתבתי לפני שנתיים וחצי ולא חושבת שהעלתי אף פעם משום שלדעתי הוא לא מלוטש וגמור...אבל מכייון שאני לא חושבת שאני הולכת לשנות בו משהו כרגע אני מעלה אותו. בהשראת "פנדורה" של אן רייס אם אני לא טועה- זה היה אחריי שקראי אותו (למרות שלא אהבתי בכלל את הספר, לפחות יצא מהקריאה שלו משהו