העברתי את המשרד לבית קפה
בביישנות מופלגת (כן, אני מודה, זו לא התנשאות, זה לא ביטחון עצמי מופקע, זו לא זרות או התנכרות. אשכרה ביישנות. משהו משוקץ ומאבֵּן שמגיל ארבע בערך אני נסחבת איתו בלי יכולת הפרדה) עשיתי את דרכי חרישית אל השולחן האחרון מימין. שם התיישבתי בדומייה, שלפתי את הדפים המודפסים שלי ועט אדום והתחלתי בעבודה.