מומיה
ספונה בתוך מערת-קברים נחה לה אלפי שנים בצינת האבנים עטופה בתכריכים מומיה אור שמש לא שזפה יד אדם לא השיגה נותרה שרויה בדומייה חנוטה בקטקומבה מומיה גופה ריק מתכן אבריה בותרו מדופן ליבה בותק, הוצאה כרסה נותרה רק המסיכה מומיה נשמתה ממעל מרחפת חסרת מנוח, מוטרפת נודדת ומחפשת בית לנוח, יד מלטפת מומיה לגופה היא עורגת לחיותה היא חולמת רוצה להסיר התחבושת ולהכריז ללא בושת אני חיה מומיה צאר
ספונה בתוך מערת-קברים נחה לה אלפי שנים בצינת האבנים עטופה בתכריכים מומיה אור שמש לא שזפה יד אדם לא השיגה נותרה שרויה בדומייה חנוטה בקטקומבה מומיה גופה ריק מתכן אבריה בותרו מדופן ליבה בותק, הוצאה כרסה נותרה רק המסיכה מומיה נשמתה ממעל מרחפת חסרת מנוח, מוטרפת נודדת ומחפשת בית לנוח, יד מלטפת מומיה לגופה היא עורגת לחיותה היא חולמת רוצה להסיר התחבושת ולהכריז ללא בושת אני חיה מומיה צאר
מודה שלא ראיתי את עצמי כמושא הסיפור, אבל מבטיח להרהר. ההשראה ניתנה לי ממישהי מאוד מיוחדת, כנראה שבכל אחד ואחת מאיתנו מסתתרת מומיה, בצורה זו או אחרת, אשר רוצה לפרוץ החוצה מהחיים אין חיים אשר בה היא נמצאת. מנתח לאחור, לאחר כתיבה ורואה שכל בית, לטעמי, מספר סיפור, והכל מגיע לכלל סיפור חיים שלם. (כמה ציני לכתוב על מומיה ולכנות זאת - סיפור חיים.) אוהב צאר